חרס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרס (שם נרדף: "חומר", "חימר" בלשון מדוברת) חומר קרמי שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו.
המילה חרס היא מילה עתיקה, מופיעה גם במשנה וגם בתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה.
האדם ייצר כלי חרס מקדמת דנא, שברי חרס ("חרסים") הנמצאים באתרים ארכאולוגיים עוזרים בתיארוך האתר לפי עיצוב הכלי, עיטוריו וסגנונו.
החרסים הקדומים ביותר שנמצאו הם מיפן, הם תוארכו לתקופה הפלאוליתית, באלף ה-16 לפני הספירה. באירופה נמצאו צלמיות של נשים ושל חיות מחרס שתוארכו לתקופה הפלאוליתית המאוחרת האלף ה-25 לפני הספירה.
בארץ ישראל וסביבותיה נמצאו כלי חרס מהתקופה הנאוליתית והלאה (האלף השמיני לפנה"ס). הכלים האופיינים לאותה תקופה הם שחורים בשל הרכב החימר ואופן שריפתו. כשלושת אלפים שנה מאוחר יותר, בתקופת הנחושת, החל השימוש באבניים.
[עריכה] סוגי חרס
סוגי חומר שונים משמשים לייצור חרס, ולפי סוג החומר וטמפרטורת השריפה מתקבלים סוגי חרס שונים.
חומר חום או לבן הנשרף בטמפרטורה של 800-1250 מעלות צלזיוס ונשאר נקבובי מעט, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר.
חומר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן, כאשר הדופן דקה הוא שקוף למחצה.
