טוסטיג גודווינסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוסטיג גודווינסון (1026? - 25 בספטמבר 1066) רוזן נורתמבריה; היה בנו של גודווין רוזן וסקס ואחיו הצעיר של הרולד השני, אחרון מלכיה האנגלו-סקסים של אנגליה. טוסטיג מילא תפקיד מכריע בשרשרת הארועים שהובילה למפלתו של אחיו הרולד, ולנפילת הממלכה בידי הנורמנים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] המרד בו כרוזן נורתמבריה
טוסטיג זכה, כמו גודווין וארבעה מבניו האחרים, לרוזנות מידי המלך אדוארד המוודה. ב-1055 הוא מונה לרוזן נורתמבריה, שבירתה יורק. הוא לא היטיב לשלוט, וב-3 באוקטובר 1065 מרדו בו נתיניו, פשטו על אוצרו, הרגו את חייליו ותבעו מהמלך, ששהה במסע צייד יחד עם טוסטיג, למנות במקומו נער בשם מורקיר כרוזן נורתמבריה.
אדוארד הזועם שלח את הרולד - יד ימינו מאז מות גודווין - לפגוש את צבאות המורדים במסעם דרומה ולשאת ולתת עימם. הרולד שמע את טענותיהם נגד טוסטיג, שהתנקש ביריביו ושדד את נתיניו, השתכנע שבכל מקרה לא יקבלו עליהם יותר את טוסטיג כרוזן ודיווח ברוח זו לאדוארד. המלך, שככל הנראה היה תומכו היחיד של טוסטיג, ציווה לגייס את צבאו כדי להלחם במורדים. אולם הצבא סירב לפקודותיו ובסופו של דבר לא הייתה לו ברירה אלא להכיר במציאות, להגלות את טוסטיג בבושת פנים ולתת למורדים את הרוזן שביקשו.
טוסטיג זעם על הרולד, אותו האשים בחתירה תחתיו ובנסיון לתמרן את אדוארד כנגדו. הוא אף האשים את הרולד בכך שעמד מאחורי המרד - האשמה שהרולד הכחיש בשבועה, ושאין כל ראיה התומכת בה.
טוסטיג נאלץ לעזוב את אנגליה. כעבור שבועות בודדים מת אדוארד, לאחר שרשרת של התקפים, שהחלו בסמיכות למרד. הויטנגמוט בחרו בהרולד למלך במקומו.
[עריכה] הפלישה הראשונה
לאחר שהות של כשישה חודשים בפלנדריה, מולדתה של אישתו ג'ודית, שב טוסטיג לאנגליה בראשו של צבא לא גדול. הוא נחת לראשונה על האי וייט והחל לעבור מנמל לנמל, בנסיון לקבץ סביבו תומכים נוספים. בכל אשר פנה דחו אותו, ועל מנת להצטייד במזון הוא נאלץ להלחם ולשדוד. בסופו של דבר הובס בידי צבאם של הרוזנים הצפוניים אדווין ומורקיר. לאחר מכן, כשבידו רק ספינות בודדות ובמפרשיו רוח דרומית, הוא ביקש מקלט בחצרו של מלך סקוטלנד.
פלישה זו לא היוותה איום של ממש על הרולד, שהיה עסוק בהכנה למאבק באיום הרציני יותר, מצידו של ויליאם דוכס נורמנדי. אולם ההתייחסות של הרולד במאי 1066, אל אחיו הצעיר כאל מטרד בעלמא, התבררה כטעות מרה בספטמבר של אותה שנה.
[עריכה] הפלישה השנייה (עם הראלד הרדרדה)
לאחר שהות קצרה בסקוטלנד המשיך טוסטיג במסעו לנורבגיה ופגש שם את המלך הראלד הרדרדה. לאחר שכשל בנסיונו לשתף פעולה עם ויליאם עצמו, קודם שיצא למסעו מפלנדריה, כמו גם עם מלכי דנמרק וסקוטלנד, כעת הוא הצליח לערב במאבק על הכתר האנגלי שליט זר אחר: את הראלד, שהיה לוחם ותיק השש אלי קרב.
טוסטיג הצליח לשכנע את הראלד, שזה לא מכבר סיים מלחמה בת חמש עשרה שנים עם דנמרק, שאצילי אנגליה יעמדו לצידו כנגד הרולד. ההגיון שמאחורי טענה זו היה מופרך וטוסטיג עצמו בודאי לא היה כשיר לשפוט במי יתמכו האנגלים. אולם מלך ויקינגי, ובייחוד מלך כהראלד, בעל רקורד של שלושים וחמש שנה בשדה הקרב, בכל רחבי אירופה, מן הסתם לא דרש שכנוע רב כדי לצאת למלחמה. די היה בקרב עצמו, ובפרס האפשרי במקרה של נצחון, כדי להניע את הנורבגים לפעול. כעת היה לטוסטיג סוף-כל-סוף בעל ברית במלחמתו, בעל עוצמה ימית וצבאית לא מבוטלת.
חיל הפלישה של הראלד וטוסטיג נחת בצפון אנגליה והכריז על הגעתו בשריפת העיירה סקרבורו. הם ניצחו את צבאם המאולתר של אותם רוזנים צפונים, שבמאי הביסו בקלות את טוסטיג לבדו, והכניעו את העיר יורק. הרולד הצעיד את צבאו, שחנה בדרום בציפייה לפלישה הנורמנית, במהירות מרשימה לצפון כדי להלחם בהם. ב-25 בספטמבר, במה שנודע כקרב גשר סטמפורד, הובסו הכוחות הפולשים בידי האנגלו-סקסים, וטוסטיג עצמו, כמו גם הראלד בן בריתו, נהרג.
לאחר מותו מצאו בניו מקלט בנורבגיה. אשתו נישאה מחדש, לולף דוכס בוואריה.
אף שטוסטיג הובס והומת, הרי אחיו הגדול ויריבו השנוא הרולד לא האריך ימים אחריו: כשלושה שבועות לאחר הקרב, לאחר צעדה מתישה נוספת בכיוון ההפוך, מת הרולד בקרב הייסטינגס וצבאו הובס על ידי הנורמנים, שנחתו בתזמון מצוין מבחינתם, על חופה הדרומי של הממלכה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דייוויד הווארת', The Year of the Conquest :1066, הוצאת ויקינג, ניו יורק 1978.
