טעמי המקרא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טעמי המקרא או טעמים הם סימנים מיוחדים שמושמים מעל או מתחת למילים העבריות, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית. בימינו נעשה שימוש בטעמי המקרא רק בספרי התנ"ך.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהם הטעמים
בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק או חלוקה לפסוקים (למעט ספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, המוטבעים על גבי הקלף). המסורת היהודית העבירה בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקות, כדוגמת המחלוקת בגמרא[1] אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'" (שמות יט, ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה.
[עריכה] רקע היסטורי
הטעמים עצמם התפתחו כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני. בגמרא במסכת ברכות (סב:) מתוארת כבר קריאת מקרא בטעמים, אך בשום מקום בספרות חז"ל שלפני תקופת המסורה לא מפורטים שמות הטעמים ותפקידיהם. סימני הטעמים נוספו כנראה על ידי בעלי המסורה במאה השביעית או השמינית, בערך באותה תקופה שבה נקבעו סימני הניקוד.
במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים; במסורה הטברנית אין עדות לשלב כזה, ואפשר שהמערכת שם נקבעה בשלב אחד בלבד.
חז"ל הציעו דעות שונות ביחס לזמן היווצרותם של הטעמים, והדעה המקדימה סוברת שהטעמים הם הלכה למשה מסיני.
[עריכה] מהותם של טעמי המקרא
לטעמים כמה שימושים עיקרים:
- פונטי: הטעמת המילה. האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע. ברוב המקרים "טעם המקרא" יבוא בהברה בה נמצא הטעם במילה.
- תחבירי: סימני פיסוק. כך למשל הטעם סוף פסוק משמש כנקודה בסוף משפט, והטעם אתנחתא משמש כפסיק באמצע משפט. לכל מילה יהיה בדרך כלל טעם אחד בלבד.
- מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים, שמעשיר את הקריאה, ועושה אותה מלודרמטית.
[עריכה] צורת הטעמים ושמותיהם
ההבדל העיקרי בין הניקוד והטעם, הוא שהניקוד הוא ברמת האות ויכול לשנות את משמעות המילה, למשל אֵל (שהינו כוח עליון) לבין אֶל (בכיוון) שמנוקדים אחרת. ואילו הטעם הוא ברמת המילה ויכול לשנות את משמעות המשפט כמו שפיסוק יכול לשנות את משמעותו. כך למשל טעמי המקרא מבהירים את הפיסוק הנכון בפסוק "ידע שׁור קנהו, וחמור אבוס בעליו; ישׂראל לא ידע, עמי לא התבונן".
השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - קריאת התורה, ההפטרות שבנביאים, וחמשת המגילות שבכתובים, וצורת נגינת הטעמים משתנה מקבוצה לקבוצה.
כמו כן ישנה קבוצה של טעמים נפרדים, הנקראת טעמי ספרי אמ"ת (איוב, משלי, ותהלים), אך למרות צורתם הזהה בחלק מהמקרים, תפקידם התחבירי שונה מבשאר המקרא. נגינתם של אלה אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימת מסורת מוזיקלית בשבילם, ובה אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.
כתיב הטעמים עצמו נשאר קבוע לאורך כל התנ"ך, על עשרים ושבעה טעמיו, למעט איוב משלי ותהילים בהם טעמים אחרים. נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי והתימני, וכן מספר נוסחים נוספים. המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועירק, ובקהילות תורכיה והבלקאן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות תורכיה והבלקאן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הינו רופף למדי מבחינה מוזיקאלית, למעט שמות הטעמים. במסורת המערבית הנוסח הנפוץ ביותר כיום הינו המרוקאי, ואילו במסורת המזרחית הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי.
דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, מושפעת בעליל מהסביבה שבה התהוו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, במייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא.
היו פרשנים, ביניהם הרב קוק, שאמרו שהאותיות הן כנגד הגוף שהרי הן מרכיבות את גוף המילה, הניקוד הוא כנגד הרוח שנותן פרשנות למילה, האם מדובר בפירוש א' או בפירוש ב', והטעמים הם כנגד הנשמה שנותנים למילה נופך מיוחד ואווירה מיוחדת ובזה היא מקבלת משמעות ונשמה.
[עריכה] מידרג הטעמים
הטעמים מדורגים בעיקר לפי חוזק העצירה, ככל שהעצירה גדולה יותר הטעם חשוב יותר. כך - הקיסרים מסמלים עצירה ארוכה, השלישים מציינים עצירה קצרה במיוחד, ואילו המשרתים, אינם מציינים עצירה כלל.
שמות הטעמים מחולקים לפי משפחות, ומסודרים מהחשובים אל הפחותים. להלן המידרג של טעמי כ"א ספרים (עשרים וארבעת ספרי התנ"ך, ללא ספרי אמ"ת, בעלי הטעמים השונים):
- קיסריים: סלוק=סוף פסוק ואתנח=אתנחתא.
- מלכים: זקף קטן, זקף גדול, סגולתא=סגול, שלשלת וטרחא=טִפחא.
- משנים או שרים: רביע, זרקא, פשטא, יתיב ותביר.
- שלישים או פקידים: פזר, קרני פרה, תלשא=תלישא גדולה, אזלא=אזלא-גרש, שני גרשין=גרשיים.
- משרתים: שופר הולך=מונח, שופר מהופך=מהפך, מאריך=מרכא, תרי טעמי=מרכא כפולה, דרגא, אזלא=קדמא, תילשא=תלישא קטנה, ירח=ירח בן יומו.
- טעמים לא מנוגנים: געיא=מתג, מקף, פסק=פסיק.
במקרה שלטעמים המובאים כאן יש שני שמות, הובא שם הטעם לפי עדות המזרח ולאחריו שמו לפי האשכנזים.
[עריכה] משמעות הטעמים
הטעמים משמשים כסימני פיסוק, ומחלקים את המשפט השלם לשני חלקים עיקריים. לאחר מכן יכול כל חלק להתחלק שוב לשני חלקים וכן הלאה. סדר החלוקה כדלהלן: החלוקה העיקרית של הפסוק היא על ידי הקיסר. החלוקה הבאה היא, הפעם הראשונה בה יופיע בפסוק מלך. המלך הבא בפסוק מחלק חלוקה שלישית, וכן הלאה. גם הקטע שלפני הקיסר מחולק לחלוקה שנייה על ידי מלך, והקטע שלפניו מחולק לחלוקה שלישית על ידי משנה. כך שלעתים, טעם נמוך יותר בדירוגו יוצר עצירה משמעותית יותר. שיטה זו, של חלוקה לשני חלקים כל פעם, יוצרת בעיה מסוימת במקרים שיש לחלק משפט לשלושה חלקים שווים בחשיבותם. בעיה זו נפתרת במקצת על ידי שימוש בשלישים, המאבדים לעתים את תכונות החלוקה המצויה בטעמים, ומשמשים כמו הפסיק הרגיל בסימני הפיסוק המקובלים בימינו.
[עריכה] איפיוני טעמים
- יש טעם שמופיע אך ורק פעם אחת בפסוק אחד והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). אפשר לומר שפסוק מקביל ל"משפט" בלשוננו היום (למרות שזה לא לגמרי מדויק: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם, ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן, הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות, שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן, ומקורן של הנקודתיים הוא בהשפעה של הדפוסים הנוצריים של התנ"ך, שנהגו לסמן כך את סופי הפסוקים.
- גם הטעם אתנחתא אינו יכול להופיע יותר מפעם אחת בפסוק, אבל יש הרבה מאוד פסוקים 'המסתדרים' בלעדיו. אפשר לומר שהוא דומה לנקודה פסיק במשפטים ארוכים, או לפסיק במשפטים קצרים, בפיסוק המקובל בימינו.
- זקף קטון משמש בערך כמו פסיק אך ברמת הפסקה נמוכה יותר, יכול להופיע מספר פעמים בכל משפט והוא לרוב מחלק את שני החלקים של המשפט (מתחילתו ועד האתנחתא, ומהאתנחתא ועד סופו) לכמה חלקים נוספים, ולעתים אף ליותר.
- ישנם טעמים שבאים בזוגות קבועים בדרך כלל, ומשמשים כמו מקף מחבר, שמחברים בין שתי מילים ויוצרים סמיכות ביניהם כמו: מרכא וטפחא, קדמא ואזלא, מהפך פשטא, דרגא תביר ומונח רביעי. הראשון לפי מידרגו יהיה משרת, ואילו השני יהיה מקבוצת המלכים או השרים. יוצאי דופן הם הזוג זרקא סגול, שהראשון הינו שר והשני הינו מלך.
[עריכה] ייצוג טעמי המקרא במחשב
בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה, אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך. מערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכת בטעמי המקרא, ונדרש גופן מיוחד לשם כך, כמו למשל "גופן עזרא" החינמי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תשמ"ב
- ישראל ייבין, המסורה למקרא, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ג
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] טעמי המקרא במסורות עדות ישראל
- פרויקט "ויבינו במקרא" בוויקיטקסט
- האזנה לטעמי המקרא וקריאת התורה עפ"י נוסח מרוקו ואלג'יר באתר תורת אמ"ת של הרב זכריה זרמתי
- הדגמות של טעמי המקרא במסורת קהילת ארם צובא שבסוריה
- הדגמה של טעמי ההפטרה במסורת יהודי מצרים, הקרובה למסורת הספרדית-ירושלמית, אך שונה במידה ניכרת מן המסורת של יוצאי ארם צובא
- האזנה לקריאת התורה בטעמים (וכן גם להפטרות) במנגינה אשכנזית באתר אורט
- טעמי המקרא במורשת אשכנז, ר' יונה עמנואל זצ"ל, באתר דעת
[עריכה] הסברים ופרשנויות על הטעמים
[עריכה] פונט לתמיכה בטעמים
[עריכה] תנ"ך עם טעמים
- תנ"ך עם טעמי מקרא לעיון או הורדה, באתר של מכון ממרא, (חייבים לפני כן גופן תומך בטעמים)
- נוסח המסורה במאגר המידע של מקראנט
