כיבוש העבודה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כיבוש העבודה הייתה אידאולוגיה בתקופת ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, שביקשה ליצור יהודי חדש, יצרן ועובד בעבודת כפיים. אחד המנסחים הראשיים של אידאולוגיה זו היה א. ד. גורדון. מטרת כיבוש העבודה הייתה שליטה של עובדים עבריים בענפי העבודה השונים במשק, כחלק מחזון ישוב ובניית הארץ.
ניתן לחלק את המשנה האידיאולגיות הזו לשלושה פנים:
- עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה ושמתגאים בה מביאה אושר. גורדון קובע הפרדה בין חברות אורגניות (עם, משפחה) לחברות מכאניות (עיר, מדינה).
- עבור כלל היהודים "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והווית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים - האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות הנפשית - וכך נוצר המרכיב השני "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (ועוד האדמה אינם שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי.
- הפן השלישי של האידאולוגיה מתייחס לארץ ישראל. נטען כי ארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ – התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על הפרחת הארץ והזכות להם.
כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.
