אהרון דוד גורדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אהרון דוד גורדון

אהרון דוד גורדון הידוע בכינוי א.ד. גורדון (יש הנוהגים לבטא את כינויו אָדֶה גורדון), (1856, טרויאנו, אוקראינה - 1922, דגניה א'). פועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצי העלייה השנייה ותנועת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל.

בן יחיד למשפחה דתית אמידה, שסיפקה לו את כל צרכיו בשפע ובפינוק. הוא רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות, שימש כפקיד ואיש מנהלה של אחוזה במשך כשלושים שנים מחייו.

כבר שם התגלה כדמות פדגוגית וכריזמטית וכאיש ציבור הפועל למען הקהילה. גורדון התחתן בגיל צעיר עם בת דודו, פייגיל טרטקוב וש‏כל חמשה משבעת הילדים שנולדו לו.

א.ד. גורדון הושפע מתורת העבודה והפשטות של לב טולסטוי, וגילה את הספרות העברית ואת הציונות כאשר היה בגיל מתקדם.

הוא עלה ארצה בגיל 48, בשנת 1904. אישתו ובתו יעל הצטרפו אליו, אבל, ארבעה חודשים לאחר עלייתה, חלתה אישתו ונפטרה. בנו נשאר בחו"ל בגלל חילוקי דעות שנבעו מתפיסתו הדתית.

גורדון השתקע בפתח תקוה, בראשון לציון ובגליל (1919) והיה לפועל חקלאי שכיר, תוך שהוא עמל בעבודה קשה ביום, ובכתיבה ספרותית הגותית בלילה, וחי חיי פשטות וצנע. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות מפלגתית מתוך אידאל.

הוא ראה בפרזיטיות הגלותית ובנתק מהעבודה היצרנית את הנגע העיקרי ושורש כל רע בעם היהודי, וביקש לחברו לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון נשמתו. העשיה והחוויה (מילה שהוא חידש), הן אשר קושרות, לגישתו, את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ, ותתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש ולא עסק בעבודה פיזית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה. לעומת מנהיגים אחרים של הציונות, היווה מודל להגשמה אישית וחלוציות, ירד אל העם ונשאר אתו באשר היה. טעם את סבל הפועלים מקרוב, חלה בקדחת, וסבל מהעוני, מהאבטלה ומרעות חולות אחרות. משם השפיע את השפעתו, תוך שהוא משמש אב רוחני של הפועלים, שפנו אליו בעצות ובבקשות. אכן, רישומו על הציבור היה רב, ותפיסתו שבתה את ליבות האנשים.

גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות, כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגייסוהו השלטונות הרוסיים (דבר שגרם למחלתה של אמו), מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. הוא אמנם גוייס לחצי שנה ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית לכך. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב לעשות את התורה קרדום לחפור בה. ועם כל זאת לא היה דוגמטי, כאשר רחל המשוררת התייעצה איתו האם לצאת ללימודים בחו"ל, בניגוד לדעות האחרים עודד אותה לכך.

גורדון היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, כאשר הוא מוצא בדת העבודה תחליף לדת הישנה. ניכרת בו השפעה רבה של הגותו של הסופר הרוסי לב טולסטוי, כמו גם השפעה לא מעטה של החסידות והקבלה. יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו.

הלך רוחו היה בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים, ולא לטבוע בים הייאוש. היו לו ציפיות שיווצר בארץ דור של אנשים אידאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו, אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם, ונטייתו לתככנות, אינטרסים וקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

בוגרי תנועת הנוער גורדוניה, שנוסדה על פי עקרונותיו בגליציה, בישראל, ארצות הברית ובארגנטינה, הקימו מספר קיבוצים בארץ, כמו כן, נוסד בארץ בית ספר בערכי גורדון.

גורדון נפטר ב1922 בדגניה א' ממחלת הסרטן שפשתה בגרונו והוא בן 65. הוא נטמן בבית הקברות של דגניה א'.