כיבוש ירושלים בידי דוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדבר הראשון שמסופר במקרא על מעשי דוד כמלך על כל ישראל הוא כיבוש ירושלים. הסיפור קצר וקשה להבין ממנו כיצד נכבשה העיר.

תוכן עניינים 1 הסיפור והשינויים 2 פרשנויות מקובלות 2.1 העורים והפסחים 2.2 הצנור 3 פרשנות נוספת 3.1 בעיות בפרשנותו של שמרון 4 ראו עוד

[עריכה] הסיפור והשינויים

הסיפור מופיע במקרא פעמיים: בספר שמואל ב, ה' ו-י, ובספר דברי הימים א, יא ד-ט. בין שני המקורות יש הבדלים משמעותיים.

בשני המקורות מסופר שדוד ואנשיו (בדבה"י 'כל ישראל') באים ליבוס ואלה אומרים לו "לא תבא הנה". בתגובה לוכד דוד את מצודת ציון ויושב בעיר. אלא שבעוד בדבה"י מסופר שדוד מבטיח למכה היבוסים שיהיה לראש, ויואב אכן עושה זאת, הרי שבשמואל יש אזכור לא מובן של "העורים והפסחים":

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר, לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן--הִיא, עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים, שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ, עִוֵּר וּפִסֵּחַ, לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת".

אזכור זה, וכן האמירה "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" היו נתונים לפרשנויות רבות.

[עריכה] פרשנויות מקובלות

[עריכה] העורים והפסחים

• דוד דרש מהיבוסים להכנע, ואלה הביעו זלזול בכוחו. לפי גישה זו הם טענו אחת משתי טענות. או שביכולתם להביס את דוד אפילו אם יעמדו על החומות בעלי מום (הראשון להציע גישה זו היה ראב"ע), או שחייליו של דוד הם כבעלי מום.
• מדובר בפסלים שעליהם הייתה כתובה שבועת אברהם לאנשי יבוס, ורק עם הסרת הפסלים יותר כיבוש העיר (פרקי דרבי אליעזר לו).
• עניין העיוורים והפסחים פורש על-ידי יגאל ידין כמכוון לטקס מאגי שערכו היבוסים בצבאם, על מנת להטיל אימה על חייליו של דוד. פירוש זה מבוסס על תעודה חתית שהתגלתה בחתושה שממנה עולה נוהג מקביל, שבו הועמדו על חומות העיר עוורים ופסחים, והתקיים טקס השבעה שבו קולל האויב במכת עיוורון ובפיסחות אם ינסה לכבוש את העיר.

[עריכה] הצנור

• צ'ארלס וורן, שגילה את הפיר הקרוי על שמו דרכו ניתן לחדור ממעיין הגיחון מעלה, לתוך העיר היבוסית, האמין כי גילה את ה"צנור", דרכו חדר יואב אל העיר. אולם, כאשר התגלתה המשך המנהרה, נזנחה תאוריה זו.

[עריכה] פרשנות נוספת

יאיר שמרון, בספרו כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית, מציע הסבר חדש לפרשה, בטענה שעד עתה, הפרשנים לא הבינו שבתקופה קדומה מובן המילים היה שונה. שמרון שואל בראשונה מדוע אין מסופר כלל על קרב והרג בסיפור הכיבוש, ומנסה לענות על כך על ידי חקר משמעות המילים בסיפור.

ראשית, הוא מסיק שהמקור בשמואל אמין יותר מפני שהוא קדום יותר, ולכן הוא מתייחס בעיקר אליו. עיקר טענתו מתייחסת לפסוק ח. ראשית, לטענתו "ויגע" אין משמעה כהיום אלא לגרום נזק או מחלה וכדומה והצורה יכולה להיות גם קל או נפעל. שנית, המילה צינור, שבה דנו חוקרים רבים, אינה מנהרה או משהו כזה. לפי שמרון היא מתחלפת עם המילה 'סנור' שהיא כלי בעל כח אלוהי שפגיעתו קשה, כמו אנשי סדום שהוכו ב"סנורים" (בראשית י"ט ח). כמו כן הוא מזכיר את העובדה שמילות הקישור "את" ו"ב" יכולות לשמש גם כ"עם", "ליד" וכדומה, וטוען שהן והאות "ו" שימשו לסוגים רבים של קשרים בין מילים.

שמרון טוען שדוד מבקש לסלק את בעלי המום, העורים והפסחים ממחנהו (כמו שנהוג בבית המקדש, ויקרא כ"א יז). הוא מפנה לסיפור על דוד שעוצר את המגפה (שמואל ב' כ"ד יח-כה), ושואל מדוע דוד מבקש רשות מארונה, אם כבר כבש את העיר? לפי מסקנתו, מדובר באותה ביאה לירושלים, כאשר דוד רוצה להכנס ולהקריב קרבן אך בסופו של דבר כובש את העיר, שאז הייתה קטנה על ידי אנשיו הקרובים.

לכן שמרון מבין את הפסוקים כך: דוד ואנשיו ביקשו להכנס ולהקריב קרבן ונענים – רק אם תסירו את בעלי המום מתוככם, כלומר (לפי פרשנות בתוך הטקסט) לא תכנסו. בעקבת זאת דוד כובש את המצודה אך מודיע, שמי שיפגע ביבוסים ייפגע על ידי ה'צינור' ויהיה מוקע מן המחנה עם ("ואת") בעלי המום (זאת, לטענת שמרון, כיוון שהם היו מן הגבעונים שהוגנו בברית). ולכן מאז לא נכנסים עורים ופסחים לבית המקדש.

[עריכה] בעיות בפרשנותו של שמרון

• בתנ"ך ישנה הפרדה מלאה בין הסיפורים על כיבוש המצודה והקרבת הקרבן בכדי לעצור את המגפה (שקרתה בסוף ימי דוד), ואין ראיה לפיה יש לחברם.
• לפי הסברו לא ברור מדוע העורים והפסחים הם "שנואי נפש דוד"
• היבוסים, גם אם יש קרבה ביניהם לגבעונים, לא נכללים בערי הגבעונים שאתם נכרתה הברית, ואינם מוזכרים בשום מקום בהקשר של הגבעונים.

[עריכה] ראו עוד

• מ' גרסיאל, מלכות דוד, תל אביב תשל"ה.
• ש' ורגון, "מוטיב העיוורים והפסחים בספר שמואל", בתוך: הגות במקרא, ה, גבעתיים תשמ"ח, עמ' 149–166.