מונגוליה הפרה-אימפריאלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של מונגוליה |
| מונגוליה הפרה-אימפריאלית |
| מונגוליה |
התקופה הפרה-אימפריאלית במונגוליה היא התקופה המקדימה את ייסודה של האימפריה המונגולית בשנת 1206. במהלך תקופה זו נשלט חבל הארץ המונגולי על ידי שבטי נוודים ועל ידי שושלות סין השונות.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המונגולים
ממצאים ארכיאולוגים מראים כי ההתיישבות בדרום מדבר גובי החלה בתקופת האבן, לפני כ-100,000 - 200,000 שנים. תקופת הברונזה החלה באזור מונגוליה באלף הראשון לפני הספירה. במאה השלישית לפני הספירה, עם תחילתה של תקופת הברזל, החלו השבטים המונגולים להתאגד, ולאיים על סין. מקורותיהם של מתיישבים מודרניים יותר מצויים בשבטי נוודים וציידים ממרכז אסיה, שהתיישבו בחבל ארץ הנפרש מחצי האי הקוריאני ועד לקזחסטן של ימינו. בתקופה זו ארעו הגירות רבות ומסעי כיבוש - לדרום מזרח (סין), דרום מערב (כיום איראן, הודו ואוזבקיסטן) ועד לסקיתיה ואירופה. כתוצאה מכך, במאה השמינית לפנה"ס היו מרבית תושבי האזור נוודים דוברי שפות הודו אירופיות.
[עריכה] שבטי השיאונגנו והיואצ'י
שבטי השיאונגנו, המזוהים כיום עם המונגולים, ניסו לכבוש את סין במאה השלישית לפנה"ס דרך נהר החואנג חא (הנהר הצהוב). הצבא הסיני, בראשות הקיסר וו בן שושלת האן, הביס את השיאונגנו והגלה אותם אל מעבר למדבר גובי, ובכך סיפח לסין את שטחיהם ואת הקשר עם דרך המשי. בעקבות תבוסתם, איבדו השיאונגנו עניין בכיבוש סין ופנו למלחמה בשבטי היואצ'י, שבטים נודדים דוברי הודו-אירופית שחיו בהרי האלטאי. נצחונם של השיאונגנו בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס הוביל להגלייתם של היואצ'י דרום מערבה, אל עבר הודו ואיראן של ימינו.
השיאונגנו חזרו לנסיונות כיבוש סין בשנת 200 לפנה"ס, והצליחו להשתלט על סין מצפון לחואנג חא באמצע המאה ה-2 לפנה"ס. איום מחודש זה גרם לסינים לשדרג את יחדיות הצבא שלהם - בעיקר את חיל הפרשים - ולערוך תוכנית מתקפה וכיבוש של מונגוליה. בשנת 121 לפנה"ס הדפו הסינים את השיואנגנו אל מעבר לחומה הסינית ומדבר גובי, אל תוך מרכז מונגוליה. בעקבות נצחון זה, הרחיבו הסינים את שליטתם על חצי האי הקוריאני, מרכז אסיה וחבל הארץ הידוע כיום כמנצ'וריה.
השיאונגנו חזרו להפנות את תשומת ליבם לכיבושים ממערב, וניסו להשתלט על עמק אוקסוס ב-73 לפנה"ס, שם שכנו צאצאי היואצ'י. לרוע מזלם, ערכו היואצ'י והסינים ברית ביניהם לנוכח האיום, והביסו את השיואנגנו ב-44 לפנה"ס. לבסוף, עם עלייתה המחודשת של שושלת האן והתפשטותן של הטריטוריות הסיניות, נהדפו השיואנגנו צפונה אל הרי האלטאי.
[עריכה] שבטי הדונגהו, הטובה והרורואן
לאחר הגלייתם של השיאונגנו בשנת 48 לספירה, תפסו את מקומם שבטי ההסיינפיי, שהיוו שלוחה צפונית של שבטי הדונגהו. הדונגהו היו בין השבטים הראשונים שנכבשו על ידי השיאונגנו, ועם החלשותם של האחרונים, פרצו הדונגהו במרד והצליחו להקים שתי מדינות שבטיות במאה הראשונה - ההסיינפיי בצפון והווהאן בדרום. ההסיינפיי היו הדומיננטים יותר, ועד סוף המאה השנייה נטמעו בהם שבטי הווהאן.
עם נפילתה של שושלת האן בסין במאה השלישית, השתלטו ההסיינפיי ושבטים נוספים על צפון סין. בשנת 317 הייתה כל סין שמצפון ליאנג צה בשליטת שבטי נוודים.
בסוף המאה הרביעית, היו צפון סין ומדבר גובי בשליטת הטובה, תת-שבט של ההסיינפיי, שהתקרא "שושלת ויי הצפונית" (386-533). צבאות הטובה הביסו את הרורואן - שבטים מונגולים מהרי האלטאי - ושיקמו את חומת סין. הרורואן שנהדפו צפונה הקימו אימפריה משלהם צפונית לשטחי הטובה, ודחקו את השיואנגנו אל עבר הים הכספי והרי אורל.
[עריכה] עליית הטורק
שושלת ווי הצפונית החלה לקרוס בעקבות מרידות שבטיות של אנשי הטובה שהתנגדו לאימוץ המסורת והמנהגים הסיניים בידי מנהיגי השושלת. האימפריה הרורואנית קרסה בשנת 546 בעקבות מרד של שבטי הטורק בהרי האלטאי. הטורק השתלטו על מקורות הכוח של האימפריה וביססו את עצמם בעם השולט בצפון ומרכז אסיה, וכבשו שטחים נרחבים ברחבי היבשת. לא עבר זמן רב עד לנסיון הכיבוש הראשון של הטורק בסין - בדומה לקודמיהם השיואנגנו, ההסיינפיי, הטובה והרורואן. כיבושיהם של הטורק נחלו הצלחה למאה השישית, ואז הובסו בידי הכוחות הסינים שהחלו מתאחדים מחדש. אימפריית הטורק פוצלה למזרח ומערב, כשהחלק המזרחי היה נתון לשלטונם של הסינים. בשנת 601 ניסו הטורק המערביים, מונהגים בידי טארדו, לכבוש את בירת סין צ'נגאן (שיאן של ימינו).
[עריכה] שושלת טאנג, שושלת ליאו
שושלת טאנג הסינית (618-906) הביסה את הטורק המזרחיים מצפון למדבר גובי, וכבשה את שטחי הטורק המערביים. שלטון אימפריית הטורק הסתיים סופית בשנת 744. במאה השנים הבאות השתלטה השושלת על מזרח ומרכז אסיה. בני חסותם של שושלת טאנג, שבטי נוודים טורקיים שנקראו האויגורים, השתלטו על מונגוליה והקימו אימפריה בין ימת באיקאל לימת בלקאש במאה השמינית.
באותה תקופה הגיע גל הכיבושים הערבי אל מרכז אסיה, והטאנג נאלצו לנטוש את עמק אוקסוס. עם זאת, בסיועם של האויגורים, הצליחה שושלת טאנג למנוע מהמוסלמים לכבוש את סין. החיטאן של מנצ'וריה ניצל את המצב על מנת להתנער השלטון הסיני, והתחיל להניע את כוחותיו אל צפון סין.
על אף תבוסותיה, הצליחה שושלת טאנג לשמור על גבולותיה, הודות לסיוע האויגורי. התלות באויגורים היוותה ככל הנראה מקור למבוכה עבור הסינים, שעודדו את הקירגיזים לתקוף את בני בריתם הצפוניים. מתקפת הקירגיזים גרמה לקריסת האימפריה האויגורית ב-846.
חופשיים משלטון האויגורים, החלו החיטאנים והג'ורצ'נים להרחיב את כיבושיהם בתחילת המאה העשירית. בשנת 925 שלטו החיטאנים על מנצ'וריה, מזרח מונגוליה, ומרביתה של צפון סין. באמצע המאה הכריזו על עצמם החיאנים כשליטי צפון סין ושלטונם נודע כשושלת ליאו (916-1125).
במהלך המאה ה-11 הרחיבה שושלת ליאו את שלטונה בצפון סין ונלחמה בממלכת מונגולית נוספת, ממלכת שיאה המערבית, שבניגוד לחיטאנים הייתה מושפעת מהתרבות הסינית.
