מחנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהיסטוריה של האסלאם מִחְנָה (בערבית: محنة, פירוש:מבחן, עינוי, רדיפה) הם ארועי רדיפה שנמשכו כ-15 שנים (בין השנים 833 - 848).
לאחר שהח'ליף העבאסי אל-מאמון אימץ את התאולוגיה המעתזילית, באמצע המאה ה-9, הוא רדף את כל מי שדחה את תפיסותיה (בתחומי יצירת הקוראן, האנשת האל, גזירה קדומה ועוד). רדיפה זו, בסגנון האינקוויזיציה, נקראה מחנה.
אנשים שזומנו לבתי הדין, נאלצו להסביר את אמונתם הדתית, ובייחוד מהי דעתם אודות הקוראן (אם הוא דבר האל שנוצר או שלא נוצר). אנשים שלא ענו בצורה "נכונה" פוטרו מתפקידים ציבוריים, נכלאו ולעתים נענשו בהצלפות.
בין הנרדפים המפורסמים: אחמד אבן חנבל, מייסד האסכולה החנבלית במשפט אסלאמי.
ב-848, כשהח'ליף אל-מתווכל הפסיק את הרדיפה, דימויים של הח'ליפים כמנהיגים דתיים הגיע לשפל. במקומם, התחזק מעמדם של העולמא (חכמי הדת המוסלמיים) כצמרת שלטונית דתית, שהתנגדו למחנה, יחד עם מרבית הציבור.
