מיג-1
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיג-1 (ברוסית: Микоян-Гуревич МиГ-1) הוא מטוס קרב סובייטי מתוצרת חברת המטוסים מיקויאן גורביץ' שהיה בשימוש על ידי חיל האוויר הסובייטי בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. מטוס זה נחשב לקשה להטסה, אך היווה את הבסיס למטוס מיג-3, שהוכיח את עצמו כמטוס יירוט מוצלח בגובה רב וביסס מוניטין למתכנניו.
המיג-1 תוכנן בתגובה לדרישה של חיל האוויר הסובייטי למטוס קרב מתקדם שפורסמה בינואר 1939. בתחילה, תוכנן הדגם על-ידי לשכת התכנון הסובייטית "פוליקארפוב" וזכה לכינוי I-200. העבודה על הדגם החלה ביוני 1939, תחת פיקוחו של המהנדס הראשי ניקולאי פוליקארפוב ועוזרו טטיויניקין. פוליקארפוב העדיף מנועים רדיאליים וקידם את דגם ה-I180 שלו באותו זמן, אך כאשר מנוע רב עוצמה מדגם "מיקולין AM-37" נעשה לזמין, החליט פוליקארפוב להשתמש בו במטוס הקרב החדש שתכנן. גישתו בתכנון המטוס ובנייתו הייתה לבנות את מטוס הקרב הקטן ביותר האפשרי מסביב לשלדת המנוע החזק, ובכך לצמצם את משקל המטוס והגרר שלו – עיקרון המתאים למטוס קרב קל משקל ומהיר. המטוס תוכנן להגיע למהירות של 670 קילומטרים לשעה.
בקיץ 1939 סר חנו של פוליקארפוב מפני סטלין וכאשר זה הראשון נסע בנובמבר 1939 לסייר במפעלי התעופה של גרמניה, הרשויות הסובייטיות החליטו לפזר את צוות הפיתוח שלו ולהקים מחלקת פיתוח ניסיונית חדשה, שבראשה עמדו ארטיום מיקויאן ומיכאיל גורביץ', שהיו מועסקים רשמית בלשכת התכנון "פוליקארפוב" עד יוני 1940. המשך הפיתוח של הדגם I-200 הועבר לידי מיקויאן וגורביץ', שלאחר מכן נודעו, שלא לגמרי בצדק, כאבות המטוס.
התוצאה הייתה מטוס קרב שגרתי שטס לראשונה ב-5 באפריל 1940, אף על פי שאספקת המנועים עבורו לא הייתה מוכנה בזמן. במקום זאת, מטוס הקרב החדש טס עם המנוע הנחות יותר מדגם AM-35, ואפילו איתו שבר את שיא המהירות של מטוס סובייטי ב-40 קילומטרים לשעה. עם זאת, בשל מנועו הנחות לא יכול היה לעמוד בדרישות המפרט של חיל האוויר.
הדגם I-200 הוכנס לייצור כמעט מיידית ב-31 במאי 1940. בניגוד לדגמים מתחרים אחרים, כמו I-26 (Yak-1) ו-I-301 (LaGG-3), I-200 עבר בהצלחה את מבחני הכשירות באוגוסט בניסיונו הראשון. בסוף אותה השנה, הדגם נשלח ליחידות ניסוי, שם גילו במהרה שעומס הכנף הגדול שלו גרם למספר בעיות שליטה במטוס, ביניהן נטייה הן להזדקרות ולסחרור, ולחוסר יציבות כיוונית.
כאשר הדיווחים על בעיות השליטה במטוס הגיעו למיקויאן ולגורביץ', הם פעלו כדי לתקן אותן ולשנות את עיצובו של המטוס בהתאם. הם אף הגדילו את טווח הטיסה של המטוס על ידי הגדלת הקיבולת של מיכלי הדלק שלו. גרסתו המשופרת של המטוס הוטסה לראשונה ב-29 באוקטובר 1940. על פי השיטה החדשה להענקת שמות למטוסים, החל מה-9 בדצמבר 1940 ל-100 המטוסים הראשונים מדגם I-200 ניתן השם MiG-1 (על שם ראשי התיבות של מיקויאן וגורביץ'), בעוד שלמטוס קרב המשופר על בסיסו ניתן השם MiG-3.
המטוס הופעל על ידי חיל האוויר הסובייטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] מפרט טכני של המטוס
[עריכה] מאפיינים כלליים
- צוות: טייס יחיד
- אורך: 8.16 מטר
- מוטת כנפיים: 10.20 מטר
- גובה: 2.62 מטר
- שטח הכנף: 17.5 מטרים רבועים
- פרופיל כנף: Clark YH
- משקל ריק: 2,602 קילוגרם
- משקל טעון: 3,099 קילוגרם
- משקל המראה מירבי: 3,319 קילוגרם
- הנעה: מנוע יחיד מדגם מיקולין AM-35A בתצורת V-12 מקורר נוזל, המספק כוח של 1,350 כוח סוס.
[עריכה] ביצועים
- מהירות מקסימלית: 657 קילומטרים לשעה
- טווח טיסה: 580 קילומטרים
- תקרת שירות: 12,000 מטר
- קצב נסיקה: 16.8 מטר לשנייה
- עומס כנף: 177 ק"ג/מ"ר
- יחס הספק למשקל: 0.32 קילו-וואט לקילוגרם
[עריכה] חימוש
- מקלע 12.7 מ"מ מדגם BS
- שני מקלעי 7.62 מ"מ מדגם ShKAS
