מצד עתרת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצד עתרת (נקרא גם שסטלה) הוא אתר ארכיאולוגי בו נמצאים כיום שרידיו של מבצר צלבני אשר הוקם בשלהי המאה ה-12. המבצר ממוקם לגדות נהר הירדן, כקילומטר אחד דרומית לגשר בנות יעקב אשר בקרבת קיבוץ גדות.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
מצד עתרת הוקם בימי מלכותו של המלך בלדווין הרביעי בכדי לאבטח את הגשר החוצה את נהר הירדן, עליו עברה הדרך הראשית בין טבריה לדמשק. קודם להקמת המצד הוגן המקום על ידי אבירי מסדר היכל שלמה ממקום מושבם במצודת צפת. תקופת השקט המדיני שקדמה לבניית המצד, כמו גם היות האזור כולו אזור ספר מרוחק, הביאו לכך שההגנה על המעבר החשוב התבססה בעיקרה על סיורים מזדמנים ומחנות צבא ארעיים, יחד עם היכולת לאסוף תגבורת בזמן סביר.
בעת תקופת שלטונו של המלך אמלריך, חלה התדרדרות ביחסים בין הנוצרים למוסלמים, וסכנת הפלישה המוסלמית לשטחי ממלכת ירושלים הצלבנית הפכה מוחשית יותר ויותר. בהבינם את הסכנה הנשקפת מהיות מעבר הירדן בלתי מוגן, פנו האבירים הטמפלרים אל המלך בלדווין הרביעי בבקשה לביצור המעבר החשוב שבשליטתם. בתחילה סירב המלך לבקשת האבירים, וזאת מכיוון שביצור גבולות שכזה יהווה הפרה של החוזה עליו חתם המלך בשנת 1175 מול השליט המוסלמי צלאח א-דין, הפרה שיכולה להוות עילה לפלישה אותה נועד המהלך למנוע מלכתחילה.
לאחר לחץ כבד שהופעל על חצר המלוכה מצד אבירי צפת, נעתר המלך לבקשה ובסתיו 1178 החלה הבנייה. העבודות נערכו תחת אבטחה כבדה שהעניק צבא המלך לבנאים. בלדווין הרביעי עצמו הגיע למקום באוקטובר 1178 ופיקח אישית על עבודות הבנייה. מקורות נוצרים מאותה תקופה מספרים כי המלך קבע את משכנו בסמוך לאתר הבנייה ושהה שם תקופה ממושכת וזאת מחשש לתגובה מוסלמית על בניית המבצר והפרת החוזה.
ואכן, תגובתו של צלאח א-דין לא איחרה לבוא, אף שהייתה זו תגובה דיפלומטית. משהגיעה הידיעה על ביצור המעבר לאוזניו של צלאח א-דין שלח האחרון שליחים אל בלדווין הרביעי והציע 60,000 מטבעות זהב בתמורה להפסקת העבודות. משסירב המלך לקבל את ההצעה נשלחו שליחים נוספים ובידיהם הצעה נוספת: 100,000 מטבעות זהב תמורת השבתת המלאכה. דחייתה של ההצעה השנייה העלתה את חמתו של צלאח א-דין והוא נשבע להחריב את המבצר במו ידיו.
באפריל 1179 הסתיים החלק הארי של בניית המבצר והוא אוייש בשמונים אבירים טמפלרים, נושאי כליהם, יחידות צבא ואנשי מלאכה. ב27 במאי של אותה השנה הגיע צלאח א-דין בראש צבאו למקום, והטיל מצור על המבצר ויושביו. חיל המשמר התנגד בעוז ואחד האבירים, רנייה דה מרון שמו, אף הצליח לפלח בירית חץ את ליבו של אחד משרי הצבא המוסלמים. צלאח א-דין נסוג, אולם תוך הבטחות לשוב ולהחריב את המבצר.
לאחר הנצחון לו זכה בקרב מרג' עיון שב צלאח א-דין אל שסטלה ב24 באוגוסט, אולם הפעם נקטו חייליו בטקטיקה שונה. חפריו של המצביא המוסלמי החלו חופרים מנהרות מתחת ליסודות המבצר, ומשהגיעו אל יסודותיו של מגדל העוז העלו באש את תומכות העץ שתמכו בתקרת המנהרות והביאו להתמוטטותו של המגדל. במחנה הנוצרי השתררה בהלה רבה, והיסטוריון מוסלמי בן התקופה אף מוסיף כי מפקד המבצר, בראותו את התמוטטות המגדל, השליך את עצמו אל האש.
כאשר שמע בלדווין הרביעי על המצור המוסלמי הוא אסף את צבאו ויצא לעזרת הנצורים, אולם ב30 באוגוסט, בהיותו בטבריה, הגיעה לאוזניו הידיעה על נפילתו הסופית של המבצר. עם נפילת חומות המבצר החלו המוסלמים טובחים ביושבי המבצר. לפי תיאורים מוסלמיים נהרגו בקרב 700 צלבנים ו־1,000 שבויים מוסלמים שוחררו מכלאם. תיאורים אלו הינם ככל הנראה הגזמה, אולם הם מעידים על התבוסה הקשה אותה נחלו הצלבנים בקרב.
מצד עתרת נהרס עד היסוד לאחר כעשרה חודשי קיום, ובמצב זה הוא נשאר עד ימינו.
[עריכה] מבנה המבצר
מצד עתרת הוקם בסמוך למימיו של נהר הירדן, על תל חורבות בו נמצאו שרידי יישוב שהחל להתקיים בתקופת הברונזה ואוכלס לסרוגין עד לתקופה הערבית. המקום נחפר וסקר בשנת 1994 בידי צוות ארכיאולוגים בראשותם של הדוקטורים רוני אלנבלום ואדריאן בואס. צורתו של המצד מלבנית ומידותיו 140 על 65 מטרים. בכל אחת מפינות החומה הוקם מגדל רבוע ובפאות הדרומית, המערבית והצפונית אף נכרה חפיר עמוק המקשה על הגישה אל החומה. בצידו המזרחי של המצד לא היה צורך בחפיר, וזאת בשל הסמיכות לנהר הירדן.
המצד נבנה מאבני בזלת לא מסותתות ועליהן חיפוי של אבן גיר גדולות ומסותתות. בתוך המצד הוקם מגדל עוז (דונז'ון) שהיווה מצודה פנימית בה התגוננו האבירים במקרה של פריצת החומות החיצוניות. חייליו של צלאח א-דין מוטטו בתחילה את חלק זה של המבצר ובכך מנעו את יכולת הנסיגה של הנצורים אל מתחם מוגן שני.
[עריכה] השבר הגאולוגי
עם גילוי המקום בשנת 1994 הופתעו החוקרים למצוא שבר אנכי באמצעיהן של החומות הצפונית והדרומית, כאשר צידן המזרחי של חומות שבורות אלו "הועתק" למרחק של 2.1 מטרים ביחס לחלק המערבי של אותן חומות. בראשו של התל, על חלקו הצפוני של המבצר, נתגלו שרידיו של מסגד מוסלמי אשר גם הוא נשבר וחציו הוזז, אם כי למרחק של 0.5 מטר בלבד. תזוזות אופקיות אלו מוסברות על ידי החוקרים, ובראשם שמואל מרקו, בשתיים
מהחזקות שברעידות אדמה שחוותה הארץ ושלא פסחו אף על המצד. הראשונה, רעידת האדמה של שנת 1202, אחראית לתזוזתו האופקית של חצי המבצר למרחק של 1.6 מטרים. המסגד, שזמן בנייתו תוארך לתקופת השלטון המוסלמי במקום (לאחר כיבושו), נפגע ככל הנראה ברעידת האדמה של נובמבר 1759 והיא זו אשר גרמה לתזוזה בת חצי המטר של חציו. רעידת אדמה זו השפיעה כמובן גם על חומות המבצר ההרוס שמתחת למסגד והביאתן לבסוף למרחק של 2.1 מטרים אחת מהשנייה.
ריבוי הפגיעות כתוצאה מרעידות אדמה במקום מוסברת בהמצאות התל עליו הוקם המבצר במרכזו של השבר הסורי אפריקאי ותזוזת חלקי המבצר והמסגד הם אמצעי מדויק ורב ערך לחקר תזוזת ההלוחות הטקטוניים באזור זה.
[עריכה] כינוייו של המבצר
לפני בניית המבצר כונה המעבר שעל הירדן בשם הלטיני Vadum Jacob (ואדום יעקב - "מעבר יעקב"). שם זה מקורו בטעות גיאוגרפית, אחת מיני רבות שטעו הצלבנים. הצלבנים סברו שזהו המקום בו חצה יעקב את הירדן בדרכו למפגש עם אחיו עשו. גם המסורת המוסלמית מקשרת בין מקום זה לבין חייו של יעקב, אם כי לחלק אחר מהם. שמו ערבי של המקום מחדת אל אחזן ("מעבר הצער") נגזר מהאמונה כי במקום זה נודע ליעקב על מכירת בנו האהוב יוסף.
עם בניית המבצר ניתן לו הכינוי הצרפתי Chastellet (שסטלה - "מבצרון" או "מבצר קטן") וזאת לאור היותו הקטן שבמבצרי האבירים הטמפלרים. לאחר התבוסה המוחצת שהנחילו לצלבנים, החלו המוסלמים מכנים את המקום ﻘﺼﺮ ﺍﻠﻋﺛﺮﻩ (קסר אל עת'רה - "מבצר הכשלון"), ככל הנראה כזכר לתבוסה הצורמת. שם זה התגלגל לבסוף עד לזמננו ושמו העברי של המבצר, מצד עתרת (או עת'רת) הוא גלגול פונטי של שם זה.
שמו הנוכחי של המעבר גשר בנות יעקב קשור גם הוא לתקופה הצלבנית, אם כי הוא אינו קשור ליעקב אבינו. במאה ה-12 התקיים בצפת מנזר נוצרי אשר נקרא מנזר סנט ג'יימס. הנזירות במקום חיו מכספי תרומות ונדבה ועיקר הכנסתן באה להן מכספים שגבו האבירים הטמפלרים מהעוברים במעבר הירדן. על שם נוהג זה כונה המקום על שם הנזירות של סנט ג'יימס, הוא ג'יימס הקדוש, הבישוף של ירושלים באותה התקופה, אשר תרגום שמו לעברית הוא יעקב הקדוש. על שם הבנות (או האחיות) של יעקב (הקדוש) נקרא המקום עד ימינו.
