מצליבים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מצליבים | |
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו פסיגיים |
| סדרה: | פרגאים |
| משפחה: | מצליבים |
| שם מדעי | |
 Brassicaceae |
|
מצליבים (Brassicaceae) היא משפחה גדולה וחשובה של צמחים בעלי פרחים. בעבר היה שמה המדעי Cruciferae.
המצליבים הם משפחת צמחים בסדרת הפרגאים, המונה 350 סוגים, 15-13 שבטים וכ-3000 מינים. משפחת צמחים זו היא מן השכיחות ביותר, בעיקר באזורים הממוזגים שבחצי הכדור הצפוני. ככל הנראה, בעבר הרחוק היה מרכזה במזרח התיכון ובסביבותיו – באזור הים התיכון ובאזורים הערבתיים של אסיה - אך מאז התרחבה תפוצתה.
רוב הצמחים עשבוניים חד-שנתיים ורב-שנתיים. מיעוטם – בני שיח או שיחים. בישראל יש 136 מינים, הנמנים עם ששה שבטים ו-70 סוגים. כמעט שני שלישים ממספר הסוגים הגדלים בארץ מונים רק מין אחד (כמו שושנת יריחו האמיתית), ורק שבעה סוגים מונים יותר משלושה מינים.
הצלחתה של המשפחה ואופיה נזקפים בחלקם לזכות חומרים כימיים אלקלואידיים, אשר התפתחו בה: גליקוזינולטים (שמני חרדל) ונגזרותיהם. אלה נמצאים בתאים מיוחדים (תאי מירוזין) בצורת "חומרי קדם", ההופכים לשמני חרדל בבואם במגע עם האוויר, ומגינים על הצמחים מפני חרקים. אמנם יש חרקים שהסתגלו לכך והם חיים על מיני מצליבים מסוימים (דוגמה ידועה היא הזחל של הפרפר לבנין-הכרוב, הגורם נזקים חמורים בגידולי-תרבות בני משפחת המצליבים), אך המצליבים מחוסנים מפני רוב החרקים.
זו אולי הסיבה לכך, שמינים רבים של מצליבים עולים במשטחים רצופים בני רבבות פרטים. צורת גידול זו ידועה כרגישה במיוחד למזיקים, והיא תואמת את המגמה, המורגשת במשפחה זו, להרבות בהפצת זרעים בסביבתו של צמח האם ולהמעיט בהפצתם למרחקים. להרבה מינים יש גם יכולת רפרודוקטיבית גבוהה, המתבטאת ביצירת המוני זרעים המתווספים למאגר הזרעים בקרקע.
שום מין ממיני המשפחה אינו רעיל לאדם או לצאן. אף שמשפחת המצליבים היא צפונית בעיקרה, מקורה במשפחה טרופית - משפחת הצלפיים; גם בזו, כמו במשפחת המצליבים, יש סימנים רבים של פרימיטיביות.
עלי המצליבים פשוטים לרוב, מסורגים, חסרי עלי-לוואי. מבנה הפרח אחיד מאוד בכל בני המשפחה: הפרח דו-מיני, לרוב נכון (סימטרי בכמה מישורים), ולו ארבעה עלי גביע; ארבעה עלי כותרת מפורדים, שכל אחד מהם מחולק לציפורן ולטרף (אשר הקנו למשפחה את שמה, בהיותם ערוכים כקרנות צלב); שני אבקנים קצרים; ארבעה אבקנים ארוכים; ושני עלי שחלה מאוחים. צבעי הפרחים השכיחים בארץ הם צהוב, ורוד ולבן. בבסיס האבקנים בולטים צופנים (בלוטות המפרישות צוף). הפרחים חסרי חפים (חפה - עלה קטן שבחיקו מצוי עוקץ הפרח). הם פרושים ופתוחים לרוב, והאבקתם אינה מתוחכמת.
הפרי ביסודו הוא תרמיל מוארך, ובמרכזו מחיצת אורך הנוצרת כגידול מן השלייה. הוא נפתח בשתי קשוות. בראשו מקור, שהוא שריד לעמוד העלי. מגמות ההתפתחות בתוך המשפחה מתבטאות בהתקצרות התרמיל, או "במעבר" הזרעים אל תוך המקור. יצירת זרעים במקור הפרי מתבטאת במגמה להגביל את הפצתם של הזרעים. המקור, שאינו נפתח, הופך את יחידת התפוצה לפרי שלם, כבד, שאינו נפוץ למרחקים. הפרי דומה בעיקרו לפרי של משפחת הצלפיים ובכך הוא מסגיר את הקרבה שביניהם. במיוחד רב הדמיון בין פרי האנקון, מן המצליבים, לפרי הבאשן מן הצלפיים; סוגים אלה מרמזים אולי על שלבי מעבר.
גם למבנה הזרע במשפחה נודעת חשיבות בהגדרה, בעיקר לצורת העובר ולעמדת השורשון (חלקו השורשי של העובר והנבט) ביחס לפסיגים (עלי העובר שנפרסים ראשונים לאחר הנביטה). העובר כפוף לרוב, השורשון בחלקו האחד של הזרע, ואילו הפסיגים בחלקו האחר. קליפת הזרע מכילה מוצילגים (הפרשות ריריות ההופכות דביקות וצמיגות), התופחים עם הרטבת הזרעים.
כמה וכמה צמחי תרבות חשובים במשפחה זו: ירקות (כרוב, כרובית, צנון, צנונית, קולורבי, לפת, גרגר ועוד), צמחי תבלין (חרדל, חזרת), צמחי דבש וצמחי נוי (מנתור, אליסון ועוד). מבחינה כלכלית חשובים, באורח שלילי, אף העשבים הרעים (חרדל, טוריים וכו') מקרב משפחה זו. קטגוריה:פרגאים
