משפט הסרבנים (ישראל 2003)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: פרסומת. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

משפט הסרבנים (ישראל 2003) הוא משפטם המאוחד של חמישה צעירים, פעילי שמאל רדיקלי בישראל שסירבו להתגייס לצה"ל, בשל רצונם להביא לשינוי בדעת הקהל ובמדיניות הממשלה באשר לשאלת השטחים המוחזקים ומתוך תחושת רתיעה משירות בצה"ל. הסרבנים הועמדו לדין, הורשעו, נידונו למאסר, וישבו בכלא בין 21 ל-23 חודשים.

תוכן עניינים 1 רקע 2 המשפט 3 העדויות 4 הכרעת הדין והמאסר 4.1 פסק הדין 4.2 גזר הדין 4.3 המאסר 5 השפעות על תנועת הסירוב 6 לקריאה נוספת 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

הסרבנות השמאלית – הסירוב למלא פקודות צבאיות כאלה או אחרות, כולל פקודת החיול עצמה, בשל התנגדות לשליטה הישראלית באיו"ש או מתוך פציפיזם, היה ועודנו תופעה נדירה בישראל. עם פריצת אינתיפאדת אל-אקצא נשלח מכתב השמיניסטים לראש הממשלה, שחותמיו הצהירו כי "יסרבו לשרת את הכיבוש". מספר הסרבנים החל לעלות, והצבא הגיב בהחמרת הענישה [1]. אם בשנת 2000 נכלא הסרבן הממוצע למשך חודשיים או שלושה במסגרת הדין המשמעתי ואז שוחרר מהשירות, עד סוף 2002 ישבו סרבנים ארבעה וחמישה חודשים בכלא בלי לקבל פטור. השילוב של ענישה מוגברת (לסרבני גיוס; תהליך דומה לא נצפה ביחס לסרבני מילואים) וצמיחה במספר הסרבנים הוביל לנוכחות מוגברת של הסרבנים בבתי הכלא הצבאיים.

במרץ 2003 החליט צה"ל לשנות טקטיקה. תיקיהם של שניים מהכלואים הוותיקים ביותר, יוני בן-ארצי וחגי מטר, הועברו לבית דין צבאי. הסיבה לכך היא ביכולת הענישה של שתי הערכאות: דין משמעתי יכול לדון למחבוש של עד 35 יום. לעומת זאת, בית-דין צבאי רשאי לגזור עד שלוש שנות מאסר על עבירה של סירוב פקודה. מאוחר יותר הסביר התובע הצבאי שמדיניות הצבא היא העברה לבית דין לאחר חמישה סירובים וחמש תקופות מחבוש.

בעקבות ההחלטה להעביר את הטיפול בבן-ארצי ובמטר לבית הדין, קמינר הגיש בקשה לעמוד בפני בית דין גם הוא, ומאור, צמרת ובהט עשו כמוהו עד מהרה, זאת מפני שסברו שסיכויי בית הדין לזכות אותם גבוהים יותר מאשר בדין משמעתי. בקשותיהם התקבלו, וכך גם בקשתם לאחד את תיקם עם זה של מטר. החמישה סיכמו עם בן-ארצי שלא לבקש את איחוד תיקיהם עקב הבדלים משמעותיים בין עמדתם של החמישה וזו של בן-ארצי.

[עריכה] המשפט

משפטם של החמישה החל ב-15 באפריל 2003, בדיון מקדמי שבו ערערה ההגנה על עצם קיום המשפט. את הנאשמים ייצג עו"ד דב חנין, פעיל פוליטי בכיר בחד"ש ולימים חבר כנסת מטעמה, ואת הפרקליטות הצבאית סרן ירון קוסטליץ. השופטים היו אל"מ אבי לוי (אב בית הדין) ושני קצינים, בדרגות סרן ורב סרן. במהלך המשפט שהו החמישה במעצר פתוח בבסיסי צבא שונים.

קו הטיעון של התביעה היה שהחמישה סירבו לפקודה שהיה עליהם לבצעה, ולפיכך יש להענישם. את חומרת העבירה מאדירות נסיבותיה האידאולוגיות (לדידו של התובע, עבריינות אידאולוגית מסוכנת יותר מעבריינות פלילית), העובדה שהנאשמים אינם מתחרטים על מעשיהם, ושאיפתם לראות אחרים עושים כמותם.

קו הטיעון של ההגנה היה שהפקודה שניתנה להם איננה חוקית, כיוון שהיא פוגעת בכבוד האדם שלהם. המצפון, טען עו"ד חנין, הוא חלק בלתי-נפרד מכבוד האדם. חנין הרחיב את טענותיו המשפטיות בסיכומים לקראת הכרעת הדין, אך את מרב זמן הדיונים תפסו עדויותיהם של הנאשמים, שבהן פירטו מדוע מצפונם אינו מאפשר להם להתגייס לצבא, וחקירות נגדיות שלהם.

[עריכה] העדויות

במהלך הדיונים, שהתפרסו לאורך קיץ וסתיו 2003, כל אחד מהחמישה ניצל את במת בית הדין כדי להסביר בהרחבה מדוע לטענתו, מצפונו אינו מאפשר לו לשרת בצבא. המכנה המשותף הבסיסי של החמישה הוא ההתנגדות לשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה ולשליטה בחייהם של הפלסטינים תושבי השטחים - מכלול המהווה את הכיבוש לדידם. ההתנגדות לכיבוש, יחד עם ההכרה בכך שהמכשיר המרכזי הנתון בידי מדינת ישראל בהנצחתו הוא צה"ל והחיילים המשרתים בו, הובילו את החמישה, לפי עדותם, למסקנה המצפונית שאסור להם לשרת בצבא.

על אף המכנה המשותף הרחב, לכל אחד מהחמישה היו דגשים שונים בעדותו. סגנון העדויות נע מווידוי רגשי להרצאה פילוסופית; תוכנן המצפוני הקיף את סבלם של הפלסטינים ואת הנזק שהחזקת השטחים מסבה, לדעתם, לחברה הישראלית. עדותו של חגי מטר התרכזה במפגשיו האישיים עם פלסטינים, בהם אוסמה ברהם, ותיק העצורים המנהליים, ובתגובתו האישית להיתקלות במה שכונה על ידו "זוועות הכיבוש". הוא סיפר, בין השאר, על מפגש עם חיילי מג"ב ועל מכתב שקיבל מצעיר פלסטיני:

אני הצטרפתי לשיירה השלישית של תעאיוש לאזור סלפית. הבאנו אוכל ושתייה לכפר הנצור יאסוף... בתוך הכפר צעדנו יחד – פלסטינים ויהודים... התחלנו לפרוק את המזון מהמשאית למחסנים בלב הכפר. הפעולה הייתה שקטה והתקדמה יפה. פתאום צצו חמישה קומנד-קארים של מג"ב. ללא שום התגרות מצד הפעילים, עלו החיילים על המשאית, דרכו על האוכל והכו את הפעילים. מצלמות ה־CNN תיעדו את האירוע.

אחד המכתבים המרגשים ביותר שקיבלתי היה מצעיר פלסטיני שחי בשטחים. הוא כתב שכל חייו גדל וחלם על פעילות בחמאס, ותמך במתאבדים. בהמשך הוא כותב: "אבל מששמעתי על דרככם, הבנתי שיש פעולות שיוצרות הד גדול יותר משכל פצצה תוכל ליצור אי-פעם – וזנחתי את דרך האלימות".

מתן קמינר ניסה בעדותו לקבוע מה לא-מוסרי בכיבוש. הוא הזכיר זכויות כמו חופש תנועה וחופש הביטוי, השכלה ופרנסה, הנמנעות לטענתו מהפלסטינים, והגדיר את הדמוקרטיה כזכות חשובה מכל, שמניעתה היא העוול הגדול ביותר הנעשה לפלסטינים.

שמרי צמרת הדגיש בעדותו את הסבל הנגרם לישראלים בעקבות החזקת השטחים. לטענתו, טרור, כלכלה צולעת ודרדור מוסרי הם כולם תוצאות ישירות של הכיבוש בישראל.

אדם מאור סיפר על אהבתו ולמוזיקה ולאחיו הקטן דניאל, ועל הזעזוע שבמחשבה כי מילדים אחרים נמנעת ילדות מלאה במוזיקה וביופי.

נעם בהט סיפר בעדותו על עבודתו החינוכית, על עניינו באיכות הסביבה ועל אמונתו בערכים אוניברסליים כגון חירות וסוציאליזם.

[עריכה] הכרעת הדין והמאסר

ב-4 בינואר 2004, אחרי למעלה משנה של מחבוש ומעצר לכל אחד מהנאשמים, הסתיים המשפט.

[עריכה] פסק הדין

בפסק דינם קבעו השופטים: "התרשמנו, כי חמשת הנאשמים, אשר העידו בפנינו, אכן חדורים אמונה, כי פעולות הצבא המיישמות את מדיניות הממשלה לגבי השטחים המוחזקים ותושביהם הינן בלתי מוסריות ופסולות, פוגעות באופן בלתי צודק ובלתי ראוי באוכלוסייה המקומית, וגורמות לנזקים מוסריים, כלכליים ואחרים לאזרחי המדינה ולחיילים המשתתפים בפעולות הללו", והוסיפו כי "הנאשמים אמנם חשים רתיעה מוסרית ואידאולוגית מליטול חלק בצבא אשר לפי אמונתם מבצע פעולות בלתי-מוסריות בעליל. עם זאת, מעשה הסרוב נובע לא רק מרתיעה זאת, אלא גם ואולי בעיקר מרצונם של הנאשמים להביא לשינוי בדעת הקהל בכללה, בדעותיהם והתנהגותם של המועמדים לשירות ביטחון ושל החיילים בסדיר ומילואים, ולבסוף לשינוי במדיניות הממשלה ולסיום הכיבוש". עם זאת קבע בית הדין, בניגוד לעמדת התביעה: "מוכנים אנו להימנע מלקבוע חד-משמעית, כי המניע שעניינו מרי אזרחי הוא היחיד המניע את הנאשמים". השופטים השמיעו דברים קשים נגד תופעת הסרבנות כמעשה לא דמוקרטי וכתבו שהחמישה "מפירים את עקרון השוויון, שוויון בנשיאת הנטל הביטחוני ושוויון בעמידה בסיכונים הכרוכים בשירות הצבאי". השופטים קיבלו את טענת התביעה לפיה סירובם של החמישה הוא "סלקטיבי", כלומר, סרבנות עקב התנגדות ספציפית למדיניות של ממשלת ישראל, ולא התנגדות כוללת לצבאות באשר הם.

על כן הרשיע בית הדין את החמישה בסירוב פקודה.

[עריכה] גזר הדין

לגבי העונש הייתה מחלוקת בין שלושת השופטים: אחד ביקש לדון את הנאשמים לשישה חודשי מאסר; אחד ביקש לאוסרם לשנה; והשלישי ביקש "להשלים" תקופה מקבילה לתקופת השירות הצבאי ולדון אותם ל-22 חודשי מאסר. עמדתו של השופט האמצעי הכריעה והחמישה נידונו לשנת מאסר נוספת על הזמן שכבר ישבו במחבוש ובמעצר. בית הדין המליץ לשחרר את החמישה משירות צבאי לאחר השלמת עונשם.

[עריכה] המאסר

ב-7 בינואר 2004 נכנסו החמישה לכלא שש לשם ריצוי עונשם. עד מהרה ביקשה הנהלת הכלא להעבירם לכלא אזרחי, בנימוק שנוכחותם בכלא הצבאי מפרה את הסדר ושהם מסיתים חיילים לסירוב. אחרי היסוס ממושך החליטו החמישה שלא להתנגד להעברה, וב-22 בינואר 2004 הם הועברו לבתי הכלא מעשיהו (בהט, מטר וקמינר) וחרמון (מאור וצמרת).

בכלא האזרחי עסקו החמישה בהוראה, בלימודים באוניברסיטה הפתוחה ובסיוע לאסירים לוקים בנפשם (מטר). ועדת קיצור העונשים הצבאית (שנותרה אחראית על קיצור עונשם) החליטה שלא לקצץ מחצית מעונשם ביולי 2004. באוגוסט החליטה הוועדה לקצץ רבע מעונשם, והחמישה השתחררו ב-15 בספטמבר 2004, ערב ראש השנה התשס"ה.

לכל אורך המשפט ליוו פעילי תנועות הסירוב, ובמיוחד "מכתב השמיניסטים", את החמישה והופיעו כדי לתמוך בהם בדיונים השונים. משפחות החמישה הקימו יחד עם הוריו של בן-ארצי את "פורום הורי הסרבנים" שגייס תמיכה כספית, מורלית ופוליטית בחמישה בארץ ובעולם.

[עריכה] השפעות על תנועת הסירוב

בטווח הקצר השפעתו של מכתב החמישה, יחד עם משפטו של יוני בן-ארצי והחלטות בג"צ שונות (בין היתר בתיקה של לאורה מילוא), הייתה ירידה תלולה במספר הסרבנים הנכלאים. סרבנים רבים החליטו בתקופה זו שלא להצהיר על סירובם והשתחררו מהצבא בדרכים שונות. עם זאת, עוד בתקופת הכליאה של החמישה נכנס דניאל צאל לכלא, ומאז ממשיך זרם לא גדול אך קבוע של סרבנים לאכלס את בתי הכלא הצבאיים, בעיקר מאז הופעתו של מכתב שמיניסטים חדש ב-2004. בשנת 2005 התגבש דפוס לפיו סרבנים יושבים מספר חודשים ואז משתחררים שלא על סעיף מצפון. מדיניות "חמישה מחבושים ואז בית דין" שעליה העיד התובע קוסטליץ במשפט החמישה כבר איננה בתוקף, ככל הנראה: אלכס קון ישב ב-2005 שמונה תקופות במחבוש ולא זומן לבית דין.

[עריכה] לקריאה נוספת

• דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים: התובע הצבאי נגד חגי מטר, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת, אדם מאור. התובע הצבאי נגד יונתן בן ארצי, הוצאת בבל, 2004.
• פרץ קדרון (עורך), עד כאן: עדויות של סרבנים, הוצאת חרגול, 2003.

[עריכה] ראו גם

• פרופיל חדש

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מרדכי קרמניצר, הסירוב ועונשו - מאמר ב"הארץ"
• עדותו של חגי מטר במשפט סרבני הגיוס -
• משפט החמישיה באתר פורום הורי הסרבנים
• יומני הסירוב של שמרי צמרת - באתר וואלה