סרבנות בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרבנות בישראל הינה תופעה המתבטאת בסירובו של חייל בצה"ל למלא פקודות חוקיות מסוימות שניתנו לו על ידי מפקדיו, ולעתים סירוב מלא לשירות בו, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות ממשלת ישראל, שאותה מבצע הצבא.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהות הסרבנות בישראל
הסרבנות מופיעה כפעולה של יחידים, או כפעולה מאורגנת של קבוצה.
המונח "סרבנות" איננו מתייחס להתנגדות כללית לשרת בצבא מטעמי מצפון או השקפת עולם פציפיסטית, שהיא השקפת עולם המתנגדת לכל גילוי של אלימות, המוכרים רשמית כסיבה לאי-גיוס, אלא להתנגדות לגיוס ספציפי לצה"ל כצבאה של מדינת ישראל או לסירוב למלא פקודות מסוימות, כגון סירוב לשרת במרחב גיאוגרפי מסוים (למשל לשרת בשטחים) או בסוג מסוים של משימות (למשל פינוי יישובים). סוג זה של סרבנות נקרא לעתים סרבנות חלקית או סרבנות סלקטיבית, משום שהיא איננה כרוכה בסירוב גורף להתגייס לצבא או להישמע לכלל הפקודות החוקיות, אלא לקבוצת פקודות מסוימות בלבד.
לעתים מוקעת הסרבנות, ובעיקר זו הסלקטיבית, ככזו שאינה מונעת מטעמי מצפון, כלומר פעולה אישית בה נוקט אדם על מנת להשקיט את מצפונו הוא בלבד, אלא כסרבנות פוליטית. סרבנות פוליטית מוגדרת כשימוש בסרבנות לשירות צבאי או לפקודות מסוימות על מנת להשיג מטרה פוליטית כל שהיא, להשפיע על מקבלי ההחלטות או על דעת הקהל הציבורית. סרבנות פוליטית גם היא יכולה להיות פעולה של יחיד או פעולה מאורגנת על ידי קבוצה. ,תנועות הסרוב אינן מקבלות טענה זו וטוענות שסרבנות יכולה(ואף חייבת) להיות מצפונית ופוליטית בו זמנית.[1]
קשת הדעות הרחבה היא הסיבה העיקרית שלתופעת הסרבנות אין ארגון דגל אחד. סיבה נוספת היא שרוב הסרבנים עד היום טענו כי פעולתם מצפונית-אישית, וככזו אין היא מונעת מהחלטה קבוצתית כל שהיא. רוב תנועות הסרבנות בישראל הגדירו עצמן כארגוני מידע, תמיכה וסיוע לסרבנים, אך לא כגוף המחולל סרבנות. בישראל ניכרה הסרבנות בעיקר בקרב השמאל, אך לא רק בו. כבר בתקופת הסכמי אוסלו סרב מוטי קרפל לשרת בשירות מילואים משום שהתנגד למדיניות ממשלת השמאל.[1] לקראת פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 ובמהלך חודשי ההכנה לפניה נרשמו מספר מקרי סרבנות מצד הימין, בסדיר ובמילואים, חלק ניכר מהם מקרב חיילים המשרתים במסלול בני הישיבות.
ניסיון לקבוע קו גבול בין סרבנות לגיטימית לשאינה לגיטימית נעשה על-ידי הסוציולוג ד"ר לב גרינברג:
- "אין לאף אחד זכות להתנגד בכוח לצה"ל או לסמכות המדינה. זו המרדה והיא מחייבת איסור מוחלט וענישה מחמירה. אין כל השוואה בין סירוב מצפוני, אישי ובלתי אלים המבקש להשפיע על ידי נכונותו לשאת בעונש, לבין התנגדות קולקטיבית, מאורגנת ואלימה המערערת את סמכות המדינה ומתעמתת אתה בכוח".
יש הטוענים שהתגברות תופעת הסרבנות בשנות ה-2000 ושינוי ההדרגתי בדעת הציבור לגבי הסרבנות מושפע מהפכתו של הצבא לפוליטי יותר.
בנוסף לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד שגינו את תופעת הסרבנות, זכתה התופעה להתנגדותו החריפה של הפילוסוף אסא כשר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל. לעומתו, הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' נודע בתמיכתו הגלויה והפרובוקטיבית בתופעת הסרבנות.
הסרבן הראשון בארץ שסיפורו התפרסם הוא עו"ד אמנון זכרוני, אשר ביקש בשנת 1954 להשתחרר משירות צבאי בגין פציפיזם. בתחילה סרב שר הביטחון, פנחס לבון לשחררו, אך זכרוני שוחרר לבסוף.
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי עזה, הגדה המערבית והגולן, וביתר שאת במהלך מלחמת שלום הגליל, גברה התופעה ואף הגיעה למספר דיונים בבג"ץ. אחד המפורסמים בהם היה המקרה של שר הביטחון נגד גדי אלגזי וגדי אלגזי נגד שר הביטחון. במהלך שנות האינתיפדה הראשונה התרבו מקרי הסרבנות מצד השמאל, בעיקר, אך לא רק, של אנשי מילואים.
[עריכה] סרבנות באינתיפאדת אל-אקצה
תופעת הסרבנות גברה במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, שבה החריף העימות בין ישראל לבין האוכלוסייה הפלסטינית; וכן אחרי ההכרזה על תוכנית ההתנתקות שבה אמורה ישראל לפנות התנחלויות ו"לעקור יהודים מביתם".
בהתחלה, הופיעו עצומות ותנועות סרבנות שמאליות. למרות שמספר אנשי ציבור בשמאל הציוני (כגון בן דרור ימיני ואמנון רובינשטיין) התריעו שסרבנות השמאל תשמש אחר כך לגיטימציה לסרבנות הימין, חלק ממנהיגי השמאל לא הביעו התנגדות מספיק נחרצת לסרבנות וחלקם - אף ששללו את המהלך - הביעו הערכה כלפי הסרבנים (למשל שלום עכשיו). אחרים אף תמכו בגלוי בסרבנות (זהבה גלאון). לעומתם, פוליטיקאים במפלגת העבודה וכן רן כהן ואבשלום וילן ממרצ-יחד הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות. הממסד הבטחוני, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, שר הבטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון הביעו התנגדות חריפה לסרבנות והזהירו שהיא עלולה לפגוע בחוסן הלאומי. גם בג"צ פסק כנגד הסרבנות הסלקטיבית והזהיר שאם תותר סרבנות שמאלנית, לא תהיה ברירה להתיר גם סרבנות ימנית, והצבא יהפוך ל"לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול". [2]
בין נימוקי הסרבנים מהשמאל ניתן למצוא "שלא אצטרך בבוא היום להשפיל מבט מול ילדי". אחרים נתלים בשואה, וטוענים ש"עכשיו יש לנו, היהודים, הזדמנות להיות בצד השני של המתרס", ויש האומרים "אני מסרב לטובת החברה שבה אני חי". ישי רוזן-צבי, אחד הסרבנים מן השמאל במהלך אינתיפאדת אל-אקצה , הביע את דעתו: "מדינת ישראל זורעת היום בשטחים דיכוי, השפלה, ייאוש ומוות, והיא תקצור טרור, טרור, ועוד טרור". למרות זאת, חלק ניכר מן הציבור שולל את הסרבנות, ולא משתכנע שמניעיהם הם מצפוניים ולא פוליטיים.
אנשי ימין טוענים שסרבנות השמאל מעודדת את הפלסטינים להמשיך בטרור ולראייה הם מביאים ציטוט מהספר המלחמה השביעית של העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף שבו הם מצטים פעיל חמאס שטוען שמכתב הטייסים ומכתב סיירת מטכ"ל עודדו אותם להמשיך בפיגועי ההתאבדות. [3] אנשי שמאל טוענים שהסרבנות דווקא מקדמת את השלום שכן היא מראה לפלסטינים שיש "ישראלים אחרים" המסרבים להרוס, לדכא ולהשפיל. מנגד, אל מול סרבנות הימין עלו טענות כי הסירוב למלא את פקודת הפינוי מוכיח כי בעיני המסרבים ותומכיהם הדמוקרטיה הישראלית איננה אלא כלי למימוש שאיפותיהם המשיחיות, וכי נאמנותם למדינה הינה אינסטרומנטלית בלבד.
במהלך אינתיפאדת אל-אקצה נשפטו במשפט הסרבנים (ישראל 2003) חמישה סרבני מצפון: חגי מטר, אדם מאור, שמרי צמרת, נעם בהט ומתן קמינר - למאסר כולל של מעל לשנה וחצי בעקבות סירובם להתגייס לשורות צה"ל.
תופעות הסרבנות השונות שימרו במידת מה את רעיון הסירוב בתודעה הציבורית. יועצו של רה"מ שרון, דב וייסגלס, העיד בראיון למוסף "הארץ" שתנועת הסירוב, יחד עם יוזמות כמו יוזמת ז'נבה, היא שהבהירה לשרון עד כמה הציבור בישראל אינו מרוצה מהמשך האלימות ודורש התקדמות בתהליך השלום – דרישה שתוכנית ההתנתקות באה לסכל, לא למלא (לדבריו).
מנגד, הסרבנות השמאלנית גרמה לירידה בכוחו הפוליטי של מחנה השמאל ולהגדלת הזעם הציבורי כלפיו, דבר שפגע במפלגות כמו מרצ ותנועות כמו שלום עכשיו, שמנסות לפנות אל המיינסטרים ולגייס תמיכה ציבורית רחבה לעמדותיהן. הללו הוקעו על היעדר גינוי נחרץ לסרבנות, ואף הואשמו בצביעות שמסכנת את שלטון החוק בישראל.
[עריכה] סרבנות להתנתקות
בעקבות תוכנית ההתנתקות (מיישובי חבל עזה וארבע התנחלויות בשומרון) שהציג אריאל שרון ב-2004 ואישורה בממשלה ובכנסת, הודיעו רבנים מסוימים שיש איסור מוחלט לפנות התנחלויות. אנשי ציבור בקרב המתנחלים (כגון אורי אליצור) הודיעו שיסרבו להתפנות בשקט. בעקבות ההכרזה על תוכנית ההתנתקות גבר החשש שחיילים דתיים-לאומיים יסרבו לפקודת הפינוי, אשר הוגדרה על ידם פקודה "לעקור יישוב ולגרש אחים". החשש גבר בעקבות פסיקת הלכה של הרב שפירא, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית שהשווה את הפקודה לפנות התנחלויות לפקודה של חילול שבת, או אכילת טריפה - לה חייב כל אדם דתי לסרב[4]. מאחר שיש לרב שפירא השפעה רבה על ציבור נרחב, יצרה הפסיקה שלו חשש רציני מסרבנות המונית של חיילים דתיים. לעומתם אפי איתם, הסמן הימני של המפד"ל ומפקד בכיר בצה"ל לשעבר, גינה בחריפות את הסרבנות וחזר על עמדתו שאסור לסרב לפקודות ואסור להרים יד על חיילי צה"ל. בראש הרבנים המתנגדים לסרבנות התייצב הרב שלמה אבינר, ששילם על עמדתו מחיר אישי.
אחרי אישור התוכנית בכנסת ב-2005 ודחיית הקריאות למשאל עם, החלו חוגי ימין בפעולות סרבנות ובפעולות הקוראות לסרבנות כנגד ההחלטה. עיקר הפעולות התמקדו בהחתמה המונית של חיילים בשירות סדיר המתחייבים להימנע מסיוע לפעולות צבאיות הכרוכות ו/או המסייעות להתנתקות. ויכוח עז ניטש בחוגים הדתיים-לאומיים בשאלת הלגיטימיות של הסרבנות. מחשש לסרבנות המונית ביחידת הנח"ל החרדי של צה"ל, הוחלט שגדוד זה לא ישתתף בתוכנית ההתנתקות.
בדיון שנערך בפני ועדת חוץ ובטחון של הכנסת ב-7 בספטמבר אמר הרמטכ"ל דן חלוץ שבתקופת ביצוע תוכנית ההתנתקות היו 63 סרבנים, מהם 24 חיילי הסדר[5], וכי מחויבות הציבור הדתי לגישה ממלכתית והימנעות צה"ל מלכלול במעגלי הפינוי הראשוניים חיילים סדירים מיחידות בהן שיעור הדתיים גבוה תרמה לכך ששיעור הסרבנות היה שולי ונמוך בהרבה מרוב התחזיות. מאידך, טענו גורמים בימין הדתי כי מספר הסרבנים בפועל היה גבוה בהרבה וכלל "סרבנים אפורים" רבים שדאגו שאי-השתתפותם בפעולה לא תגיע לכדי סירוב פקודה והליכים משמעתיים [6]. בקרב חוגים מסוימים בציבור הדתי לאומי הופיעה קריאה לחשבון נפש לאור ממדיה ה"בלתי מספיקים" של הסרבנות [7].
[עריכה] סרבנות במלחמת לבנון השנייה (2006)
[עריכה] סרבנות מימין בלבנון 2006
במהלך הלחימה בלבנון בשנת 2006 היו קריאות בימין לסרב להלחם במלחמה אשר מטרתה השגת שקט על מנת לבצע נסיגה ביהודה ושומרון במסגרת תוכנית ההתכנסות. קריאה זו באה בעקבות דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט שהמלחמה בצפון מקדמת את תוכנית ההתכנסות. בין הקוראים היו מיכאל פואה [8] ושושי גרינפילד [9], שקראה לסירוב להשתתף במלחמה בהלוויתו של אחיה יהודה גרינפלד שנהרג בהיותו במילואים מנפילת קטיושה. חייל המילואים אבי אבלו, תושב אפרת, אף ערק משירות ויצא להפגין בירושלים נגד הלחימה חסרת התוחלת לדעתו. סירובו זכה להבנה מצד חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו [10], וביקורת מצד שני על סרבנות בזמן מלחמה.
[עריכה] סרבנות משמאל בלבנון 2006
בנוסף לסרבן מימין, ישבו בבתי הכלא הצבאיים שבעה חיילי מילואים אשר סירבו ליטול חלק בלחימה בלבנון. חיילים אלו נשפטו לעונשים שבין 14-28 ימי מחבוש [11].
[עריכה] פסיקה בסוגיית הסרבנות
סוגיית הסרבנות נדונה בערכאות שונות.
- כבר בפסק הדין של בג"ץ 470/80 אלגזי נ' שר הביטחון נקבע כי סרבנות סלקטיבית איננה חוקית. השופטים קבעו ש
-
- "שום מערכת צבאית אינה יכולה להשלים עם קיומו של עקרון כללי שעל פיו יוכלו חיילים אלה או אחרים להכתיב לה היכן ישרתו, בין מטעמים כלכליים או חברתיים ובין מטעמי מצפון".
- בשנת 2002 קבע בג"ץ בפסק הדין בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי כי סרבנות מוחלטת לשירות בצבא מטעמי מצפון היא צעד לגיטימי, אך סרבנות סלקטיבית למילוי פקודות מסוימות אינה לגיטימית.
-
- "החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכול בולטת לעין. תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה"מלאה", והיא מעוררת במלוא העוצמה את תחושת ההפליה בין "דם לדם". אך מעבר לכך: יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. מעבר לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל."
- בכך דחה בג"צ את העתירה שהגישו דוד זונשיין (מראשי "אומץ לסרב") ו 7 קציני מילואים כנגד משרד הביטחון. [12]
- ב-4 בינואר 2004 גזר בית דין צבאי עונשי מאשר של שנה אחת על חמישה צעירים: אדם מאור, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת וחגי מטר שסירבו להתגייס לצה"ל. ב-19 בספטמבר 2004 הם שוחררו מצה"ל בשל "אי התאמה" (ראו הרחבה במשפט הסרבנים (ישראל 2003)).
[עריכה] תנועות סרבנות בישראל
[עריכה] מכתב השמיניסטים
מכתב שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-28 באפריל 1970, על-ידי קבוצה של תלמידי תיכון העומדים לפני גיוס, ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה, ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה.
במהלך השנים נשלחו מכתבים דומים על ידי בני נוער לראשי ממשלה ואישים אחרים. בשנת 2001 שלחו 62 בני נוער מכתב לראש הממשלה אריאל שרון ובו הם מודיעים על סירובם של חלקם לשרת בשטחים ושל חלקם האחר לשרת בצה"ל בכלל. בני נוער נוספים הצטרפו לחותמי המכתב שנשלח שנית ב-2002 ומספרם הגיע לכ-350. מכתב השמיניסטים בגרסת שנות האלפיים נכתב מתוך כוונה שכמה שיותר סרבנים וסרבניות יחתמו עליו. הוא היה מכתב השמיניסטים הראשון שבו חתמו גם בנים וגם בנות. הפלורליזם במכתב גם בוטא בכך שחלק מהחותמים סירבו לשרת בצה"ל בכלל, וחלק התגייסו וסירבו/מתכוונים לסרב ללכת לשטחים.
בתוך זמן קצר החלו חותמי מכתב השמיניסטים לעמוד בהצהרתם ולהימנע או לסרב לשרת בשטחים או בצה"ל. בעקבות הסירוב המוצהר של חלקם נכלאו בכלא הצבאי מספר חותמי מכתב השמיניסטים. באפריל 2003 הועמדו לדין צבאי חמישה מחותמי המכתב, שריצו עד אז מספר חודשים כל אחד כעונשים משמעתיים. משפטם ידוע בשם "משפט הסרבנים", והוא נמשך כתשעה חודשים אשר במהלכם כל אחד מהחמישה ניצל את במת בית הדין כדי להסביר בהרחבה מדוע מצפונו אינו מאפשר לו לשרת בצבא. בינואר 2004 הורשעו כל החמישה בסירוב פקודה ונשלחו כל אחד לשנת מאסר בפועל.
מכתב השמיניסטים שימש כבסיס לעמדותיהם הפוליטיות של אחדים מגיבורי הסרט הישראלי בלוז לחופש הגדול (1987), המבוסס על אירועים שחווה הבמאי רנן שור, בן המחזור. הסרט השפיע על צעירים רבים ועל ניסוחם של מכתבי שמיניסטים נוספים.
[עריכה] תנועת "יש גבול"
"יש גבול" היא הוותיקה והבולטת בתנועות הסרבנות בישראל. התנועה הוקמה ב 1982 עם תחילתה של מלחמת שלום הגליל. במהלך מלחמה זו חתמו כ-3,000 חיילי מילואים על סירוב לשרת בשטח לבנון ("נשבענו להגן על שלומה ובטחונה של מדינת ישראל. אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שרות המילואים בתחומי מדינת-ישראל ולא על אדמת לבנון"). את העצומה הגישו לראש הממשלה ושר הביטחון תחת השם "יש גבול". מתוכם כ-150 נשפטו במשפט צבאי על סירוב פקודה.
התנועה אינה מאמינה בסרבנות מוחלטת וגורפת מצה"ל, אלא מעודדת כל אדם ואדם במדינת ישראל לבחור את הקווים האדומים שלו. הקו הרישמי של התנועה הוא שגבול מדינת ישראל הוא הקו הירוק. עם הסכמי אוסלו הפסיקה התנועה את פעילותה הפוליטית אך המשיכה (וממשיכה גם כיום) לתמוך בחיילים הרוצים לסרב לשירות חלקי/מלא בצה"ל. החל מיום העצמאות תשנ"ח מקיימת תנועת יש גבול ערב הדלקת משואות אלטרנטיבי ברחבת אמיל גרינצוויג שמול משרד ראש הממשלה בירושלים.
לאחרונה פתחה משטרת ישראל בחקירה נגד התנועה בהתאם לבקשת היועץ המשפטי בחשד לביצוע עבירות לכאורה של הסתה להשתמטות ולאי-ציות [13].
[עריכה] פרופיל חדש
פרופיל חדש - תנועה לאזרוח החברה בישראל היא תנועה התנדבותית שפועלת כנגד חובת הגיוס לצה"ל, ומציעה עזרה לנמנעים מגיוס וסרבני מצפון. פרופיל חדש היא תנועה התנדבותית פמיניסטית המורכבת ברובה מנשים.
מסרים עיקריים של התנועה:
- התנועה מציגה את החברה בישראל כסובלת ממיליטריזם, ומנסה לצמצם זאת.
- התנועה רואה את מצב המלחמה שישראל שרויה בו כנובע גם מהחלטות של ממשלת ישראל, ובין השאר קוראת לחזרה לגבולות הקו הירוק.
- התנועה מנסה להפיג את החשש מהסטיגמה שמקנה פרופיל 21.
[עריכה] תנועת "אומץ לסרב"
בינואר 2002 חתמו 51 חיילים וקציני מילואים על "מכתב הלוחמים". חותמי המכתב הודיעו על סירובם לשרת בשטחים הכבושים, והקימו את תנועת "אומץ לסרב". מאז חתמו על המכתב מאות לוחמים וקצינים במילואים. תנועת "אומץ לסרב" דוגלת בסירוב לשרת בשטחים, אך אינה תומכת בסירוב מלא לשרת בצה"ל בסדיר או במילואים.
[עריכה] מכתב הטייסים
מכתב הטייסים פורסם ב-24 בספטמבר 2003, ועליו חתמו 27 מטייסי חיל האוויר (טייסי מילואים וכאלה שכבר היו פטורים משירות מילואים). במכתב נאמר: "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים". נימוקם של החותמים: "פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה". החותמים הבהירו שאין הם שוללים את השירות בצה"ל: "נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל". הרמטכ"ל הודיע שחותמי המכתב יקורקעו ולא יוכלו להדריך עוד פרחי טיס בבית הספר לטיסה. עקב הגינוי החריף של המכתב, חזרו בהם חלק מהטייסים והסירו חתימתם מהמכתב.
[עריכה] מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל
מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל פורסם בדצמבר 2003 על ידי 13 לוחמים המשרתים במילואים (מתוכם כ-9 מסיירת מטכ"ל, 2 שהודחו כבר ממילואים ביחידה בעקבות סרבנות קודמת ועוד 2 לוחמים), ובו הודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים הכבושים. במכתב, שהופנה לראש הממשלה אריאל שרון, מציינים החותמים כי ימשיכו להגן על ביטחון מדינת ישראל מול אויביה, אך לא יתנו ידם לדיכוי בשטחים, לשלילת זכויות האדם מהפלסטינים ולא ישמשו חומת מגן להתנחלויות. נימוקם: "זה מכבר חצינו את גבול הלוחמים על צדקת דרכם, ובאנו אל גבול הלוחמים לדיכוי עם אחר".
מכתב הסרבנות, שהוגש שלושה חודשים לאחר מכתב הטייסים, עורר גינוי חריף מצד פוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד. [14] בשמאל המתון גילו אמנם הבנה למניעי החותמים, אך גינו את מעשה הסרבנות:
- "עם כל ההבנה למניעי הלוחמים הנובעים מהכיבוש המשחית, אסור לשמאל לשבור את המסגרת האחרונה המחברת בין כל קצוות החברה. אסור לשבור את כללי המשחק. את הוויכוח הפוליטי יש לנהל במסגרות הנכונות". (ח"כ אבשלום (אבו) וילן, יח"ד)
ואילו בימין גינו בחריפות את המעשה ואף האשימו את השמאל הקיצוני:
- "אין גבול לשחיתות של השמאל הקיצוני, אשר לא בוחל להשתמש באופן ציני בצבא לצורך הפצת רעיונותיו. הרמטכ"ל חייב להעניש בחומרה את הסרבנים ולהרחיקם מהצבא. ראוי שאנשי השמאל יקחו דוגמה מאנשי הימין וההתנחלויות הנמצאים ביחידות המובחרות ולמרות זאת עושים הכול על-מנת שלא להפוך את הצבא לפוליטי". (ח"כ צבי הנדל, האיחוד הלאומי)
הרמטכ"ל ורה"מ לשעבר אהוד ברק (שפיקד על סיירת מטכ"ל) קרא לחותמים לחזור בהם מיד וציין שאין מקום לנהל מאבק פוליטי על גב הצבא. [15] שר הביטחון, שאול מופז, טען שהחותמים מנצלים את המוניטין של יחידתם על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה. בתגובה למכתב הודיע צה"ל כי חותמי המכתב שלא יחזרו בהם יודחו מיחידתם ומצה"ל.
[עריכה] מכתב "מטה חומת מגן"
בעקבות תוכנית ההתנתקות ופינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, פרסמה עמותת "מטה חומת מגן" בראשות נועם לבנת (אחיה של לימור לבנת) מכתב ובו חתימות של 13,000 חיילים המסרבים לקחת חלק בפינוי ההתנחלויות.
בפועל, במהלך תוכנית ההתנתקות, המקרים בהם חיילים סירבו להשתתף בפינוי היו בודדים. זאת, משתי סיבות: ראשית, צה"ל איים בעונשים חמורים (עד כדי הדחה לאיש קבע) לכל סרבן, ושנית, למשימות הפינוי ("המעגל הראשון") נלקחו בעיקר אנשי קבע וחיילים שאינם שייכים למערך השדה. חיילי מערך השדה, שבקרבם היה פוטנציאל הסירוב הגבוה, כמעט שלא נטלו חלק בפינוי עצמו, ומחלקות בני הישיבות הוצבו רחוק עוד יותר.
[עריכה] מכתב שמיניסטים 2005
בשנת 2005, נשלח אל ראש הממשלה אריאל שרון, שר הבטחון שאול מופז, הרמטכ"ל משה בוגי יעלון ושרת החינוך לימור לבנת, מכתב שמיניסטים חדש ובו מצהירים 250 תלמידי י"א וי"ב שלא יתגייסו לצבא, שכן הם מסרבים "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי".
במכתב הוסבר כי "הכיבוש כרוך באובדן של צלם אנוש ופגיעה מאסיבית בחיי אדם. הוא פוגע בזכויותיהם הבסיסיות של מיליוני בני-אדם וגורם להרג ולסבל יום-יומיים".
עם זאת, מאות בני-הנוער החתומים על העצומה לא פסלו סוגים אחרים של שירות. "ברצוננו לראות חברה רודפת צדק, אשר דוגלת בזכויות שוות לכל אדם ואזרח", הם הדגישו. "מדיניות הכיבוש היא מכשול בדרך למימוש חזון זה, ואנו נסרב לקחת בה חלק. אנו מבקשים לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני-אדם".
תגובת הנגד לא איחרה לבוא: מנשיא המדינה משה קצב ועד התאחדות הסטודנטים אשר גינו את המכתב, ובנוסף לכך, נוצר מכתב שמיניסטים חדש אשר התנגד לסרבנות על כל צורותיה, והדגיש את השירות הצבאי כ"זכות וחובה מוסרית לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל".
מאז יציאת המכתב עד עכשיו (אוקטובר 2006), ישבו בכלא הצבאי 10 מבין חותמי המכתב בשל סירובם להתגייס לצבא. חלקם ישבו תקופות שמצטברות למספר חודשים, כאשר הם נשפטים שוב ושוב על סירוב פקודה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- פרץ קדרון (עורך), עד כאן! - עדויות של סרבנים, הוצאת חרגול, 2004.
- דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים, הוצאת בבל, 2004.
- עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, 2004.
- יהושע ויינשטיין (עורך), אי ציות ודמוקרטיה, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשנ"ט.
- ישי מנוחין (עורך),כיבוש וסירוב, הוצאת ספרי נובמבר, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יואב שטרון, תולדות תנועת הסרבנים, באתר "הארץ"
- יגאל עילם, עת לסרב, 2.10.02, באתר "אמץ לסרב".
- צבי גיל, מכתב הטייסים- הדילמה
- עמנואל גרוס, "מכתב הטייסים בלתי צודק ובלתי ראוי", באתר ynet.
- פרופ' אסא כשר נגד הסרבנים, באתר ynet.
- פסיקת בג"צ בעניין סרבנות השטחים, דחיית העתירה של דוד זונשיין
- אתר מכתב השמיניסטים
- אתר מטה "חומת מגן"
- חגית רוטנברג , היו סירובים ויהיו סירובים - ראיון עם פעילים במוקד הלב היהודי, שפעל לתמיכה בסרבני ההתנתקות - אתר ערוץ 7.
- הרמטכ"ל חלוץ: "63 סרבנים בזמן ההתנתקות", אתר מעריב
- רשימת הרבנים המתנגדים והתומכים בסירוב פקודה לפינוי יישובים
- מתי שמואלוף, אתם סרבני השלום - ריאיון עם הטייס יואל פיטרברג, שחתם על מכתב הטייסים.
- סרבן גיוס סירב ללבוש מדים והתהלך בתחתוניו במשך 3 ימים
- השיר "אל תקיימו פקודות!" מאת שמואל ירושלמי
