כיבוש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כיבוש הוא השתלטות של מדינה (או של גוף שאינו מדינה) על שטחים (או על תחומים אחרים) שלא היו ברשותה לפני הכיבוש והיו ברשות מדינה או גוף אחר. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח או בעקבות מלחמה.
דוגמאות לכיבוש:
- הכיבושים של ארץ ישראל: הישראלי הקדום, האשורי, הבבלי, הפרסי, ההלניסטי, הרומי, הביזנטי, הערבי, הסלג'וקי, הצלבני, העות'מאני, הבריטי וכיבושים חלקיים, ירדני, מצרי וישראלי;
- כיבוש חלקים גדולים של ברית המועצות על ידי גרמניה הנאצית וכיבושם מחדש על ידי ברית המועצות;
- כיבוש גרמניה על ידי בעלות הברית;
- כיבוש הסהרה המערבית על ידי מרוקו;
- כיבוש אפגניסטן על ידי ארצות הברית ובנות בריתה;
- כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית ובנות בריתה;
- כיבוש לבנון (או חלקים ממנה) על ידי סוריה (עד שאולצה להסיג את כוחותיה משם בתחילת 2005).
המילה כיבוש משמשת גם במשמעויות אחרות של השתלטות כגון:
- כיבוש עבדים;
- כיבוש השממה;
- כיבוש האוורסט;
- ואף אונס.
וכן במשמעויות אחרות, לרבות משמעויות מושאלות.
המשך ערך זה, דן בכיבוש צבאי של שטחים (טריטוריה).
על פי אמנת ז'נבה מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה.
הכיבוש הוא לעתים תופעה זמנית, המסתיימת כאשר הכובש נסוג מהשטחים שכבש ומחזיר את השליטה בהם לבעליהם הקודמים, ולעתים הוא הופך לתופעה קבועה, כאשר הכובש מספח אליו את השטחים שכבש, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. לעתים הופך הוויכוח על מעמדם של שטחים כבושים לוויכוח בן שנים רבות.
[עריכה] כיבוש בישראל
בשיח הפוליטי הקיים בישראל מאז 1967 משתמש מחנה השמאל באופן תדיר במונח "הכיבוש" בה' הידיעה כשהוא מתכוון לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים אליהם הגיעו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים, ובמיוחד בשטחים המיושבים פלסטינים. מונח זה מופיע בססמאות כגון "הלאה הכיבוש", "די לכיבוש", "הכיבוש משחית" ועוד. גם מחנה הימין, המתנגד לשימוש בביטוי זה, מבין כי הוא מכוון לאותם השטחים, כפי שמסתבר מתגובות נפוצות כאשר מושמע הטיעון "זה לא כיבוש, זו אדמת אבותינו" וכדומה.
[עריכה] האם מדינת ישראל כובשת את "השטחים"?
על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי השטחים נמצאים בשליטת ישראל מכוח תפיסה לוחמתית.
האם מדינת ישראל כובשת את "השטחים הכבושים"? התשובה לשאלה זו תלויה בהגדרת המצב הפוליטי בארץ, וכן בהגדרת המונח "כיבוש". טיעונים שונים שהועלו בעניין זה:
- מבחינה משפטית: השאלה האם השטחים המוחזקים הם כבושים או לא, מתעוררת בשני הקשרים: האחד, האם ישראל כובשת את השטח ולכן מחוייבת להחיל עליו את שלטונה ולהעניק אזרחות שווה לתושביו, והשנייה, האם ישראל מחוייבת להחיל את דיני הכיבוש על השטח.
- העמדה הישראלית הרשמית בסוגייה הראשונה היא שמדינת ישראל אינה כובשת את השטחים, אלא מחזיקה בהם בתפיסה לוחמתית. טענה זו נתמכת בכך שמדובר בשהות זמנית באזור ולצרכי בטחון בלבד, שהשטחים מעולם לא סופחו, ושישראל התחייבה לאפשר אוטונומיה פוליטית לפלסטינים במספר הסכמים. מנגד עומדת הטענה כי אמנם ברמה ההצהרתית ישראל לא נוהגת בשטח כבשלה, אולם בפועל ישראל מקיימת שלטון אזרחי בחלקים מסוימים של השטח, מיישבת אותו באזרחיה, משנה את פניו ונוהגת בניגוד לדין הבינלאומי החל על שטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית.
- העמדה הישראלית הרשמית בסוגייה השנייה היא שאמנת ז'נבה ה-4, הקובעת הוראות ביחס לאוכלוסייה הנתונה לכיבוש, לא חלה על השטחים מאחר שסעיף 2 לאמנה מחיל את האמנה על שטחים שנכבשו ממדינה. בעת כיבוש שטחי יש"ע, רצועת עזה לא הייתה חלק ממצריים, והכיבוש הירדני על שטחי יו"ש לא היה חוקי, והכירו בו אך מדינות ספורות. לכן ישראל אינה מכירה בתחולת האמנה על השטח, אותו היא לא מגדירה ככבוש לפי האמנה, אך היא החילה את ההוראות ההומאניטריות של האמנה עליו. עם זאת, פרשנות זו אינה מקובלת בעולם, מאחר שהיא חוטאת לרקע ההיסטורי ולתכלית האמנה, המורים על כך שהאמנה בקשה להגן על כל אדם הנתון למרותו של שלטון זר, ואין זה משנה האם קבוצת אנשים הנתונה למרות שלטון כזה הייתה חלק ממדינה או לא.
- כמו כן, על פי הדין הבינלאומי, החל משנות השישים הוכרה זכות ההגדרה העצמית של עמים. בשלב זה התעצבה זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ולפיכך השלטון הישראלי באזור הוא שלטון כובש, מאחר שהוא נולד לאחר שצמחה לפלסטינים זכות ההגדרה העצמית.
- מבחינה לאומית היסטורית: שטחים אלה הם חלק מן הטריטוריה של ממלכת ישראל וממלכת יהודה הקדומות. לפיכך, השטחים הם "נחלת אבות" השייכת בדין לעם ישראל. היהודים לא גלו מן הארץ מרצונם אלא גורשו ממנה בכוח הזרוע. העם היהודי לא ויתר מעולם על זכותו על הארץ, הזכירה בקביעות בתפילותיו ואף בגלותו שמר על זיקתו ל"שטחים". לפרקים הצמיחה זיקה זו התיישבות יהודית ענפה. כל המשטרים שהוקמו בארץ לאחר גירוש היהודים היו משטרי כיבוש שהוקמו בכוח הזרוע הביאו לארץ מתיישבים מבחוץ והשליטו על תושביה דתות שיובאו על ידי הכובשים. לכן רבים טוענים ששטחים אלה שייכים למדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, באופן חוקי ועל-פי כללי הצדק, ומכנים אותם "משוחררים" ולא "כבושים". מנגד, עומדת הטענה כי עד לצמיחת התנועה הציונית, העם היהודי התנגד ברובו לריבונות יהודית בישראל, ובחר ברובו להשאר בגולה. עליות יהודיות לישראל נעשו ממניעים אישיים (למשל, להיקבר בארץ) או דתיים (ליישבה או לגור בירושלים) אך לא במטרה לזכות בריבונות יהודית באזור. גם עם ראשית התנועה הציונית, העמדה השלטת בקרב יהודים הייתה כי אין לפעול להקמת ריבונות יהודית אלא להמשיך חיים יהודיים בגלות (העמדה האורתודוכסית), להיטמע בקרב האומות (עמדת ההשכלה) או לפעול לשוויון זכויות כללי (עמדת הבונד). כמו כן, באזור זה התיישבו בינתיים השבטים הפלסטיניים, אשר גם להם צמחה זכות להחזיק בשטח, מאחר שלא כבשו את השטח בכוח.
- מבחינת פוליטית: טענת ישראל היא ששטחים אלה נכבשו במלחמה צודקת להגנה עצמית, ועל כן הכיבוש הוא פועל-יוצא מוסרי של צרכי הגנה ותגובה מתבקשת לתוקפנות. מנגד, קיימת הטענה כי ההחזקה הישראלית בשטח אינה לצרכי בטחון בלבד, ומעידים על כך היישוב הגדול של השטח באזרחים ישראלים וההשקעה הרבה בו מבחינת תשתיות, חינוך ותעסוקה, הנוגדים את הטענה כי מדובר בהחזקה זמנית לצרכי בטחון.
- מבחינה דמוגרפית: השטחים מיושבים באוכלוסייה פלסטינית ותיקה, שאליה הצטרף מיעוט יהודי חדש, ועל כן שייכים לאוכלוסייה, ואילו שליטת הצבא הישראלי מציינת כיבוש. מנגד, קיימת הטענה כי גם בשטחים אלו היו יישובים יהודים עוד במאה ה-20 (היישוב היהודי בחברון) או קרקעות שהיו בידי יהודים (גוש עציון), ונוכחות הצבא בהם נועדה להגן על היהודים המבקשים לממש את זכותם הקניינית או ההיסטורית.
אל מול ויכוח זה, אין ספק שתושביהם של שטחים אלה נמצאים תחת שלטון כיבוש, משום שהם משוללי זכות בחירה (והיו משוללים זכות זו גם קודם להתקוממותם, אך כיום הם בעלי זכות בחירה למוסדות הרשות הפלסטינית) ובשנים האחרונות נשללות מהם זכויות אדם רבות (חלקן בגלל המצב הבטחוני והצורך להתגונן מפני טרור). למרות זאת, תושבי שטחים אלה נהנים מזכויות שלא נהנים מהם תושבי שטחים כבושים אחרים, כמו הזכות לעתור לבית המשפט העליון.
[עריכה] שטחים כבושים שמעמדם השתנה
- כתוצאה מהסכמי שביתת הנשק ב1949, החזירה ישראל שטחים מסוימים שכבשה קודם לכן וירדן העבירה לשלטון ישראל שטחים שנכבשו על ידה (בואדי ערה) במלחמת העצמאות.
- במהלך מלחמת סיני כבשה ישראל את חצי האי סיני, אך פינתה אותו כעבור חודשים אחדים, בעקבות לחץ בינלאומי.
- במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל שוב את חצי האי סיני. ישראל החזירה שטח זה למצרים, בתמורה להסכם שלום. על רמת הגולן, שהייתה בשליטת סוריה ונכבשה אף היא במלחמת ששת הימים, הוחל החוק הישראלי.
- בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים כבשה ישראל שטח נכבד במצרים בצדה המערבי של תעלת סואץ. וכן שטחים ברמת הגולן, שטחים אלו פונו במסגרת הסדרי הפסקת האש שלאחר המלחמה.
- שטחים כבושים נוספים שישראל פינתה ללא תנאי הם שטחי דרום לבנון, שהיו במשך כ-18 שנה תחת כיבוש ישראלי (נכבשו בתחילת מבצע שלום הגליל).
