סנטה מריה דל פיורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

קתדרלת סנטה מריה דל פיורה

החזית הנאו-גותית

מגדל הפעמונים, הקתדרלה ובית הטבילה

קמפנילה דה ג'וטו, מגדל הפעמונים הסמוך לקתדרלה

סנטה מריה דל פיורה (באיטלקית: Santa Maria del Fiore) היא הדואומו (קתדרלה) של העיר פירנצה והיא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר בעולם. פירוש שמה של הקתדרלה הוא "מרים הקדושה של הפרחים" על שם סמל העיר ושמה - פירנצה (מלשון פרחים). הקתדרלה ידועה כאחת מנקודות הציון החשובות ביותר ברנסאנס האיטלקי וכן גם בזכות כיפתה המפוארת שנבנתה במאה ה-15 על ידי פיליפו ברונלסקי.

קומפלקס הקתדרלה כולל את הקתדרלה עצמה השוכנת מול כיכר Piazza del Duomo, מגדל פעמונים שבנה ג'וטו די בונדונה ואת בטיסטרו סן ג'ובאני (בית הטבילה). בניית הקתדרלה מומנה ברובה על ידי בית מדיצ'י והיא נבנתה במשך כ-200 שנים החל מהמאה ה-13. חזית הכנסייה הושלמה למעשה רק במאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית. הקתדרלה מצופה כולה בשיש לבן, ירקרק וורוד, כפי שהיה נהוג במבנים איטלקים נוספים שנבנו בתקופה זו.

הקתדרלה היוותה פריצת דרך בהתפתחות אדריכלות הרנסאנס ובהנדסת הבניין של אותה תקופה. האדריכל, שהיה באותה תקופה גם המהנדס ומנהל הבנייה הפועל, נאלץ להמציא מכונות מיוחדות וציוד הנדסי מתוחכם במיוחד עבור בניית כיפת הענק שנבנתה ללא פיגומים. הכיפה, בקוטר של 43 מ', הייתה בתקופתה הכיפה הגדולה ביותר בעולם לאחר שעקפה את כיפת הפנתאון ברומא שהייתה הגדולה ביותר ב-1400 השנים שקדמו לה. פנים הכיפה מקושט בויטראז'ים ובפרסקאות שצוירו על ידי חלק מגדולי הציירים האיטלקים של אותה תקופה.

הבפטיסטריום (בית ההטבלה) הסמוך נמצא במרכז הכיכר והוא הבניין העתיק ביותר בעיר. מקורו למעשה הוא מקדש פגאני מתקופת האימפריה הרומית. המבנה ידוע בזכות דלתות הברונזה המוזהבות שלו בעלות העיטורים והפסלים מהתקופה הגותית ועד לרנסאנס.

[עריכה] היסטוריה

הקתדרלה הנוכחית נבנתה באתר של הקתדרלה הקודמת, קתדרלת סנטה רפרטה (Santa Reparata), ונבנתה בעקבות בניית הקתדרלות של פיזה וסיינה. בסוף המאה ה-13 הקתדרלה סנטה רפרטה, בת 900 השנים, החלה להתפורר, דבר שנתמך על ידי מסמכים מאותה תקופה. יתרה מכך, הקתדרלה הישנה הייתה קטנה מידי עבור האוכלוסייה הגודלת במהרה של העיר. פירנצה המשגשגת רצתה להתעלות בגדולתה מעל יריבותיה מטוסקנה, פיזה וסיינה וכדי לעשות זאת החליטה על הקמת קתדרלה שתהייה גדולה, מפוארת ומקושטת יותר מאשר הקתדרלות של ערים אלה. כתוצאה מכך הייתה הקתדרלה, כשהושלמה, הגדולה באירופה בזמנה עם מקום ל-30,000 אנשים. כיום רק בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, קתדרלת סנט פול בלונדון, קתדרלת סביליה וקתדרלת מילאנו עוקפות אותה בגודלן.

הקתדרלה החדשה תוכננה בידי ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio) ב-1296 כך שתהיה הקתדרלה הרומית-קתולית הרביעית בגודלה בעולם. תכנון זה השתנה במהלך השנים וגודלה הוקטן. די קמביו היה האדריכל המפורסם של כנסיית סנטה קרוצ'ה ופאלאצו וקיו. הוא תכנן ספינה ראשית בת 3 אגפים המסתיימת מתחת לכיפה מתומנת, כאשר מרכז הספינה הראשית מכסה את השטח של סנטה רפרטה. אבן הפינה הונחה ב-9 בספטמבר 1296 בידי הקרדינל ואלריאנה, הנציג האפיפיורי הראשון שנשלח לפירנצה. בניית הקתדרלה הייתה מיזם עצום שנמשך כ-170 שנה.

אחרי מותו של די ארנולפו די קמביו ב-1302 עבודת הבנייה הואטה או הושעתה למשך 30 שנה. העבודה קיבלה תמריץ, כאשר שרידי הקודש של סן זנוביוס (San Zanobius) התגלו ב-1330 בסנטה רפרטה. ב-1331 פרשה גלדת סוחרי הצמר (Arte della Lana) את חסותה על הבנייה וב-1334 הם מינו את ג'וטו די בונדונה (Giotto) לפקח על העבודות. ג'וטו נעזר באנדראה פיזנו (Andrea Pisano) והמשיך לפי תוכניתו של די קמביו. הישגו העיקרי היה בניית הקמפנילה, מגדל הפעמונים, אך הוא מת ב-1337 ופיזנו המשיך את הבנייה, עד שזו נעצרה עקב מגפת הדבר "המוות השחור" ב-1348.

העבודות התחדשו ב-1349 תחת ידיהם של מספר אדריכלים: החל בפרנצ'סקו טלנטי (Francesco Talenti), שהשלים את מגדל הפעמונים והגדיל את המיזם בהוספת אפסיס וקפלות צידיות, אך לא שינה את החוץ. אחריו בא ב-1359 ג'ובאני די לפו ג'יני (Giovanni di Lapo Ghini ) (בשנים 1360-1369) שחילק את הספינה הראשית ל-4 מפרצים ריבועיים. אדריכלים נוספים היו אלברטו ארנולדי (Alberto Arnoldi), ג'ובאני ד'אמברוגיו (Giovanni d'Ambrogio), נרי די פיוראוונטה (Neri di Fioravante) ואורקניה (Orcagna). עד 1375 הקתדרלה הישנה סנטה רפרטה נהרסה. הספינה הראשית הושלמה ב-1380 ואחרי 1418 רק הכיפה והחזית נותרו בלתי שלמות.

העבודה על הכיפה, שנחשבת לאחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס, בוצעה על ידי פיליפו ברונלסקי שזכה בתחרות על פני לורנצו גיברטי ונמשכה בין השנים 1420-1436.

הקירות מכוסים לסירוגין בפסים אנכיים ואופקיים של שיש בצבעים שונים: לבן מקררה, ירוק מפרטו, אדום מסיינה ומלבנזה ועוד מספר מחצבות. על פסי השיש היה להתאים לתבנית שעל בית הטבילה (בפטיסטריום) ומגדל הפעמונים. במבנה היו שני שערים צידיים: שער הקנוניצ'י Canonici (מועצת הקתדרלה) בדרום ושער המנדורלה Mandorla בצפון, ועליהן תחריטים ופסלים מאת נני די בנקו (Nanni di Banco), דונטלו (Donatello) וג'קופו דלה קוורצ'יה (Jacopo della Quercia). ששת החלונות הצידיים, שראוי לציינם בגלל תחרת החלונות והקישוטים העדינים שלהם, מופרדים בידי פילסטרים (pilasters). רק ארבעת החלונות הקרובים לטרנספט מאפשרים מעבר אור, השניים האחרים הם לקישוט בלבד. חלונות קומת התאורה הם עגולים, מאפיין נפוץ בגותיקה האיטלקית. רצפת הקתדרלה רוצפה בשיש בהמאה ה-16.

ב-1864 נערכה תחרות לתכנון חזית חדשה לקתדרלה. בתחרות ניצח אמיליו דה פבריס (Emilio De Fabris) ב-1871 שתכנן חזית בסגנון נאו-גותי. העבודות על החזית החלו ב-1876 והושלמו ב-1887. החזית הנאו-גותית שצופתה בשיש בלבן, ירוק וורוד משתלבת בהרמוניה עם שאר הקתדרלה, מגדל הפעמונים ובית התפילה, אך היא מקושטת יותר מהם.

במשך ימיה, שימשה הקתדרלה כמושב מועצת פירנצה (1439), במה להטפות מצד ג'ירולמו סאבונארולה (Girolamo Savonarola) ומקום הרצחו של ג'וליאנו די פיירו דה מדיצ'י ב-26 באפריל 1478 (כאשר לורנצו דה מדיצ'י ניצל בעור שיניו).