פמיניזם פוסט מודרני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פמיניזם פוסט מודרני הוא פמיניזם המבוסס על הפוסט-מודרניזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהו פוסט-מודרניזם
1. אין אמת. כל ראיה על העולם היא ראיה מפרספקטיבה ספציפית. אין נקודת מבט חיצונית ממנה ניתן לראות הכול באופן אובייקטיבי. כל ידע הוא חלקי, יחסי שנובע מנקודת מיקום מסוימת. כיוון שכך, אין עקרון מאחד שמסביר את המציאות. ניפוץ כל המטא-נרטיבים, כל האידאולוגיות הגדולות, למשל מרקסיזם, קפיטליזם, נאורות – שמניחה התקדמות לינארית של תבונה, חופש, רציונליות.
2. המציאות תמיד מתווכת דרך השפה, דרך המילים. שיח של אמת מייצר דימוי של אמת, שיח שמיוצר דרך השפה, לרוב מיוצר דרך השפה של הקבוצות השולטות. מכאן הקשר בין ידע לכוח. ה"אמת", מה שנתפס בעינינו כאמת משרת את המשך יחסי הכוח. מישל פוקו אומר שאין אמת שניתן לחשוף אותה, אלא מנגנוני שליטה שמייצרים אמת. במקום מחקר שמחפש את האמת, המחקר הפוסט-מודרניסטי עוסק במערכות של ייצור משמעות. איך מיוצרת האידאולוגיה הדומיננטית, מי מייצר אותה, למי יש הכוח לייצר אותה ואיך היא משתנה. המחקר הפ"מ עוסק בפוליטיקה של ייצור משמעות, או בפוליטיקה של הייצוג, כי הייצוג הוא דרך לייצר את האמת.
3. תפיסת הכוח. הכוח נמצא בכל מקום, הוא אינו יוצא ממקום אחד, לא פועל מלמעלה למטה, הוא לא קונספירטיבי (אצל מרקס בבעלות על אמצעי היצור, בפמיניזם אצל הגברים, בתאוריות עכשוויות, אצל המדינה). יש כוח רווי בתוך כל היחסים עם העולם. תפיסה מהפכנית, אם לא יודעים איפה הכוח נגד מה המאבק? לפעמים נראה כי הכוח מרוכז במוקדים שמתנקזים למדינה, אבל זה לא נכון. מאוחר יותר טוען פוקו כי בכל מקום שיש בו כוח קיימת גם התנגדות, משמע, כוח מוביל להתנגדות.
4. ביטול הסובייקט. התפיסה המודרניסטית כפי שהובעה על ידי פרויד, פיאז´ה, אריקסון וקולברג טוענת כי יש לנו אישיות שמתפתחת בהדרגה, תלויה במערכות יחסים שונות, ובשלב מסוים היא מתעצבת. הפ"מ מערער על כל ההנחה של זהות עצמית, של זהות אותנטית, של גרעין קבוע ויציב. כל זהות לפי התאוריות האלה היא תמיד תוצר של הבניה חברתית, שמתעצבת במפגש בין סוגי שיח שונים, בין מוסדות, ובין הגוף הגשמי. ההשתנות של הגורמים הללו יכולים להביא להשתנות של הזהות, ולכן לא רק שאי אפשר לדבר על "נשיות" אלא אי אפשר גם לדבר על "נשיות שחורה", גם נשיות יש לה משמעות שונה בזמנים שונים לאורך היום. ולכן במקום לדבר על זהות עצמית, מדברים על זהויות מפוצלות. – קטגוריות משתנות - Shifting categories, invented categories – קטגוריות מומצאות. השאלה איננה מהי זהות אלא כיצד נוצרת זהות.
[עריכה] מסקנות לגבי הפמיניזם ומעמד האישה
בעקבות הכתוב לעיל הזהות הנשית מתנפצת. היא בלתי יציבה, משתנה, וכבר ניתן לראות קונפליקט עם הפמיניזם, אין קונספירציה ואין כוח אחד שולט. פו"מ דוחה את הרטוריקה של הפמיניזם המוקדם לפחות, ודוחה אקסיומות כמו פרטי-ציבורי או כמו אמהות, או שליטה גברית על גוף האישה משום שאלה ביטויים רדוקציוניים. (הנשים השחורות אמרו, אנחנו תמיד היינו בתחום הציבורי ועדיין אנחנו במצב של דיכוי, לכן קטגוריית הפרטי/ציבורי מתבטלת). כל הסבר אחד נתפס לא נכון, נתפס כהסבר מהותני.
יש בכך משהו משחרר עבור הפמיניזם, מצד שני יוצר קונפליקטים. אין קטגוריה "אישה" אז אישה יכולה להיות כל דבר, וזה הפרויקט של הפמיניזם, האישה לא כבולה לשום סטריאוטיפ, לא כופים עליה. אין זהות נשית אחידה ואז הכול פתוח.
נציג רק שתי גישות: פמיניזם צרפתי והגישה של באטלר
[עריכה] הפמיניזם הצרפתי
הלן סיקסו, לוס אירגאריי כותבות משנות ה-70 המאוחרות ושנות השמונים המוקדמות. שתיהן צרפתיות שהגיעו לכתיבה פמיניסטית בשלב מאוחר. הן כותבות באופן שונה אך ניתן למצוא רעיונות דומים לשתיהן. הן לוקחות מתוך הפ"מ מכיוון שאין אמת המוקד הוא השפה, איך השפה מייצרת את המציאות. והשפה של החברה היא שפה גברית, שכולנו חיים וחיות בתוך שפה גברית. לא נוכל להשתחרר מהפטריארכיה עד שלא נשתחרר מהשפה והחשיבה הגברית. מה זו שפה וחשיבה גברית? הייחוד בכתיבתן הוא שהן קושרות באופן הדוק בין השפה לבין הגוף, השפה משקפת את הגוף. השפה הגברית מסומלת בפאלוס, היא יוצאת מתוך המיניות הגברית. המיניות הגברית היא אחידה, יש לה מקור עונג אחד, שמבטא שליטה ומבטא כוח, מיניות שמכוונת לקראת מטרה, מיניות לינארית, יש לה נקודת התחלה, יש לה נקודת סוף והכתיבה הגברית היא כתיבה לינארית, נוקשה, מוגדרת מאוד שמדגישה תמיד ניגודים בינאריים, שבהם הפאלוס הוא תמיד האחד והאישה היא תמיד האחר. הגבר הוא התרבות והאישה היא הטבע, הגבר פעיל האישה פאסיבית, הוא זה שקובע את הקטגוריות והיא תמיד זו החורגת מהקטגוריות. מכאן נובעת ההגדרה של שפה פאלוצנטרית – לינארית, דואלית, בינארית, מחפשת אחר האמת, מחפשת אחר המסומן האחד הנכון והכתיבה הגברית היא זו שבה מונצח הדיכוי של נשים. המיניות של נשים, לעומת זאת, היא מיניות מרובה, הרבה אזורי עונג (אירגאריי, "מין זה שאינו אחד"), מיניות מעגלית, גמישה, אין לה התחלה ואין לה סוף, אין לה כיוון אחד, ולכן גם הכתיבה שלה, אם תוכל למצוא את השפה שתשקף את הגוף הזה, זו תהיה כתיבה שמאתגרת את הכתיבה הפאלוצנטרית, ואת הניגודים הבינאריים. זו תהיה כתיבה לא לינארית. הדרך שהן מציעות לשינוי היא בכתיבה נגד הזרם. הן קוראות לנשות כל העולם לכתוב, תחשבי אחרת מגברים. הכתיבה שבה לא תהיי כמו הגברים, אלא כתיבה שחוגגת את האחרוּת. מחפשות מיניות וכתיבה על מיניות שתאפשר להיות סובייקט מיני ולא אובייקט מיני למישהו אחר. הביקורת היא שהן שוב יוצרות גישה אסנציאליסטית, ביולוגית. הרבה פמיניסטיות אמריקאיות טענו נגדן שזה אליטיסטי, שהן מציעות אולי דרכי חשיבה חדשות לנשים באקדמיה במקום מעונות יום. ביקורת אחרונה עליהן הייתה שהדגש על שפה, על תודעה, אפילו כשנובעים מהגוף מחזיר אותנו לדגש לתפיסות סובייקטיביות על חשבון המבנה החברתי, איזה מבנה מקפח נשים, מאבדים את המכנה המשותף ממנו ניתן לצאת לפעולה. לכן יש פמיניסטיות אמריקאיות שטוענות שזו גישה שמרנית ומשמרנת – מחזירה אותנו אחורה. במקום לקחת את הפמיניזם למקומות חתרניים לשינוי, יש שימור של המצב הקיים. השינוי בתודעה הוא הכרחי לפמיניזם, הן מביאות פן מסוים שיש לו משמעויות אינדייווידואליות.
[עריכה] ג'ודית באטלר
האמת היחידה של המגדר היא שהוא פיקציה, הבניה, פנטזיה. אבל הפנטזיה הזו ממוסדת וממומשת בגוף. אין אמת, יש רק דימוי של אמת, מראית עין. כל ביטוי של הג´נדר מעוצב דרך נקודת המוצא שלה שהיא ביטול הסובייקט. אין אישה או גבר כזהות יציבה, קיימת. בעצם אין זהות. אין מקור לזהות. בשל כך היא קוראת לפמיניזם לוותר על העניין של מגדר. ההבחנה הבסיסית של פמיניזם משנות ה-70 היא בין מין ומגדר. ההבחנה של באטלר היא שונה, לא רק שהמגדר הוא הבניה, אלא גם המין הוא הבניה. גם הגוף, עיצובו ותפיסתו הוא תוצאה של הבניה חברתית. פאסוס סטרלינג מדברת על שלוש דרכים להגדיר מין, אברי מין, הורמונים, כרומוזומים. לא תמיד יש הלימה בין השלושה, והחברה מייצרת את ההלימה. 1.7% מהאוכלוסייה נולדים עם אי הלימה בין שלוש ההבחנות. לפי אילו עקרונות אנחנו מעצבים את הגוף? "הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית" – ההנחה היא שיש צורך בהלימה בין מין, מגדר ותשוקה. מי שיש לה גוף של נקבה, צריכה להתנהג כמו אישה ולהשתוקק לגברים. באטלר אומרת שזו כמובן פיקציה. ההנחה שחייבת להיות התאמה בין שלוש הקטגוריות היא ההנחה שלכאורה מתארת את השדה המיני, אבל למעשה היא מסדירה אותו, היא ממשטרת אותו, וכך היא מייצרת לחברה את מה שהיא רוצה – אישה וגבר סטרייטים. כל אופציה אחרת מודחקת לשולי החברה וזוכה לאפליה. לכן מגדר זה גם השרדות. לפי באטלר, זהות מגדרית היא סדרה אינסופית של פרקטיקות (פעולות התנהגות) של שיח או של גוף שהם חיקוי חוזר ונשנה על זהות מגדרית אידאלית מדומיינת שאינה ניתנת למימוש במציאות. מגדר אמיתי הוא פנטזיה. הפרקטיקות אינן של זהות קיימת, מוקדמת, אלא הן מייצרות את הזהות, הפרקטיקות עושות את המגדר. בלי הפרקטיקות אין מגדר. מתייחסת למגדר כאל ריטואל, פעולה שיש לחזור עליה שוב ושוב, כשתוך החזרה היא מייצרת מחדש כל פעם את המשמעות של מה זה מגדר. מכאן היא מגיעה לדראג. דראג זו המטאפורה האולטימטיבית למגדר, כי הוא חושף את האופי החקייני של מגדר. בדראג רואים באופן ברור את המרחק והפער בין שלושת הקטגוריות. רואים את המרחק בין ביולוגיה ובין מגדר, ואז עולה באופן ברור שמגדר אינו טבע, ושהוא מקרי, נסיבתי. יש המאשימים אותה שהיא לא כותבת מתוך נקודת מבט פמיניסטית אלא שהיא פועלת על מנת לבטל כל זהות, ושהיא פונה לכל החברה, נשים וגברים כאחד. מבחינתה כל זהות היא מנגנון אלים, בעייתי, כל זהות כופה את עצמה על אנשים, וכל זהות מוציאה את האחר, היא מבוססת על הוצאה של האחר, שלילה. הלוגיקה של זהות היא אליה, ולכן מטרתה היא לבטל זהויות בכלל. הכוח המדכא עבור באטלר אינו הפטריארכיה. עבורה כל מערכת המגדר היא מדכאת ולכן מדכאת נשים וגברים באותה צורה. הטקסט לא עולה מסיפורים נשיים, אלא מנסיון חיים לסבי, והיא מציעה שחרור מכל מגדר, מהטרוסקסואליות. כולם הם קורבנות של המשמוע המגדרי ולא של הפטריארכיה.
[עריכה] ביקורת על הגישה הפוסט-מודרנית
אחת הביקורות היא שנשים החלו להיות סובייקט שמדבר בפני עצמו רק במאה השנים האחרונות, ועכשיו כשגם נשים הן סובייקט היא באה ומפרקת את הסובייקט לחלוטין. הקטגוריה של נשים בקושי קיימת והיא כבר מפרקת אותה. עבורה כל קטגוריה היא מדכאת, משום שהיא פוסט-מודרניסטית, והפמיניזם טוען שעדיין נשים מדוכאות יותר מקטגוריות אחרות. היא מציגה את כל הקטגוריות כשוות נטולות ג´נדר, והביקורת היא שהגברים מנכסים אותן, הגברים הם הסטנדרט. הטענה כלפיה היא שהיא מתעלמת מחוסר הסימטרייה של מגדר, שזה לא מדכא את כולם באותו אופן. אם כולם עושים פרפורמנס של ג´נדר שהוא אחיד לגברים ונשים, בסופו של דבר היא משרתת את הפטריארכיה, משום שניתן להתעלם כך מהעובדה שנשים מפסידות יותר. הפוסט-מודרניזם מפרק קטגוריות, מאפשר לכל אישה להחליט מהי נשיות עבורה. הגבר לא חייב להיות נורמה, מודל להתנהגות. אין שום אמת אחת קבועה, ובכך מעניק הרבה חופש לפמיניזם. מצד שני, העובדה שאין אמת מקשה. אחת הטענות של פילוסופים מודרניסטיים היא שאם אין אמת, ואין מטא-נרטיב, והכל הוא יחסי לתרבות בה הוא נוצר, אז אין שום דרך לשפוט את העולם. אם אין אמת אין הבחנה בין טוב לרע, בין שוויון לאי שוויון, אין ערך מוחלט שמקובל על כולם. בעצם, אם לוקחים את הפוסט-מודרניזם עד הסוף אז אין לגיטימציה למאבק פמיניסטי. בעיה נוספת היא ביטול הסובייקט. ברגע שאוכלוסייה שהושתקה קיבלה את ההזדמנות להשמיע קול זה הרגע בו החלו להגיד שאין סובייקט, או באפשרות של גילוי אמת כדרך לשינוי חברתי. לכן יש פילוסופיות אמריקאיות הטוענות כי הפ"מ הוא הסוואה חדשנית לשוביניזם ישן ומסורתי. אחרות טוענות שהפ"מ מבטא את החשיבה של האוכלוסייה שכבר עברה את תהליך ההארה – כלומר גברים לבנים, שיש להם את השוויון והכוח. בשביל קבוצות מקופחות זו מניעת דרך פעולה. הוויכוח הוא בנקודות הקיצוניות.
הפתרון של פוקו, והפ"מ בכלל, הוא לא לוותר על מאבקים לשוויון או אל האמת, אבל להתמקד באמיתות מקומיות ולא באמיתות גורפות. להבדיל ממרקס, לא לומר כי אנחנו יוצאים למאבק בשם כל הפועלים, אלא לצאת במאבק עבור פועלי מפעל ספציפי שאיבדו את העבודה. לא לצאת למאבק של כל הנשים, אלא תמיד של נשים ספציפיות. לא לחפש תאוריה גדולה שמסבירה את הדיכוי של כל הנשים. הפעולה צריכה לבוא מתוך קואליציות סביב אינטרסים.
