פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| דרד סקוט נגד סנדפורד (Scott v. Sandford) |
||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
 |
||||||
| טענות נשמעו ב-פברואר 1854 |
||||||
|
||||||
| החלטת בית המשפט העליון: | ||||||
| פסק הדין קובע כי שחורים, בין אם הם עבדים ובין אם הם משוחררים, אינם יכולים להפוך לאזרחי ארצות הברית, ואינם מהווים ישות משפטית ולכן אינן יכולים להגיש תביעה. המבקש לא הפך לאדם חופשי לאחר שהגיע לטריטוריה בה העבדות אינה חוקית, שכן זה יפגע בזכות הקניין של הבעלים של העבד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי של מיזורי נהפך ומבוטל בשל חוסר סמכות מקומית. | ||||||
| המותב: | ||||||
|
||||||
| דעות בפסק הדין: | ||||||
|
||||||
| תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה: | ||||||
| התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית; פשרת מיזורי | ||||||
| נהפך על ידי: | ||||||
| התיקונים ה-13 וה-14 לחוקת ארצות הברית |
פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד (Dred Scott v. Sandford) [1] (מראה מקום: 60 U.S. (19 How.) 393) הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1857, הנחשב לאחד הגורמים שזרזו את פרוץ מלחמת האזרחים של ארצות הברית ואת יצירת התיקונים ה-13, ה-14, וה-15 לחוקת ארצות הברית, שביטלו את העבדות והעניקו זכויות אדם לשחורים בארצות הברית.
דרד סקוט היה עבד אמריקאי, שנקנה על ידי אדם במדינת אילינוי, נלקח על ידי אדונו לטריטוריה החופשית מינסוטה ואחר כך למיזורי בה שררה העבדות. לאחר מותו של אדונו הוא פנה לבית המשפט וביקש שיכירו בו כאדם חופשי. בית המשפט במיזורי קבע כי הוא אדם חופשי, אולם בית המשפט העליון של מיזורי קבע כי הוא עבד והחזיר את הנושא לערכאה נמוכה יותר. סקוט פנה במקביל לבית משפט פדרלי, שם הפסיד במשפט. הוא ערער לבית המשפט העליון של ארצות הברית אשר קבע כי אין לו זכות עמידה בפני בית המשפט.
בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק:
- לשחורים, בין אם עבדים ובין אם חופשיים, אין זכויות אדם מהיותם "בני מדרג נמוך יותר מבני האדם" ועל כן אינם יכולים להפוך לאזרחי ארצות הברית לעולם.
- החלטת בית המשפט המקומי המשחררת את העבד פוגעת בזכות הקניין של הבעלים של העבד - ובכך מפרה את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המגן על זכות הקניין.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
דרד סקוט נרכש בשנת 1818 על ידי ד"ר ג'ון אמרסון, מנתח בצבא ארצות הברית, מאת ג'ון בלואו, שהיה הבעלים של סקוט מאז שנולד לשפחה של בלאו בשנת 1800. אמרסון עבר לשרת בפורט ארמסטרונג שבמדינת אילינוי, מדינה שבה העבדות אסורה, וסקוט יכול היה להשתחרר. בשנת 1836 עבר אמרסון למדינת מינסוטה - מדינה שבה העבדות אסורה בהתאם לפשרת מיזורי, ולאחר מכן עבר לויסקונסין. במהלך תקופה זו התחתן סקוט עם השפחה הרייט רובינסון - דבר האפשרי רק במדינות הצפון, שכן במדינות העבדות בדרום העבדים לא יכלו לחתום על חוזה, לרבות חוזה נישואין. באוקטובר 1837 הועבר אמרסון לסנט לואיס, מיזורי, אולם השאיר את סקוט ואשתו בוויסקונסין והשכיר אותם כעבדים.
בנובמבר 1837 אמרסון הועבר לפורט ג'ספ בלואיזיאנה, שם נשא לאישה את איריין מארי סנפורד. סקוט ואשתו הובאו ממינסוטה לשרת אותם. ב-1840 נולד בנו הראשון של סקוט. לאחר מכן אמרסון נסע לפלורידה להילחם במלחמת הסמינולים ועם שובו עבר עם משפחתו לאיווה - מדינת חופשית, ועל כן השאיר את עבדיו בלואיזיאנה, תוך שהוא משכיר אותם לשירות של אחרים. סקוט, אשתו ומשפחת אמרסון חזרו למיזורי בשנת 1842, ובדצמבר 1843 נפטר אמרסון. אחיה של אמרסון, סנפורד, מונה כמנהל העיזבון. סקוט נשאר עבד בלואיזיאנה, כאשר איירין אמרסון קיבלה את שכר עבודתו. ב-פברואר, 1846 פנה סקוט לאמרסון וניסה לרכוש את חירותו אולם איירין אמרסון סירבה. באפריל 1846 תבע אותה סקוט בבית המשפט. המשך ההליכים נוהלו נגד סנפורד.
[עריכה] רקע משפטי
[עריכה] החלטות בית המשפט של מיזורי
פניתו הראשונה של סקוט לבית המשפט נכשלה מטעמים טכניים - סקוט לא הצליח להוכיח כי הוא בבעלותה של אמרסון. סקוט ערער לבית המשפט העליון של מיזורי אשר קיבל את עמדתו של סקוט ב-1848 והורה על משפט חוזר. הדיון נערך בינואר אותה שנה, וחבר המושבעים קיבל את עמדתו של סקוט והורה לשחררו. אמרסון ערערה ב-1850 לבית המשפט העליון של מיזורי. לאחר מכן פנתה אמרסון לאחיה, ג'ון פ. א. סנפורד מניו יורק שימשיך בהליכים מטעמה. בית המשפט העליון של מיזורי הפך את ההחלטה של הערכאה קמא, והורה כי סקוט הינו עדיין בבעלותה של אמרסון.
[עריכה] בתי המשפט הפדרליים
[עריכה] התביעה
לאחר מותו של עורך דינו, שכר סקוט עורכי דין חדשים, שפנו לבית המשפט המחוזי הפדרלי. לכל אורך ההליכים הושכרו סקוט ומשפחתו, ושכר עבודתם נשמר בקופת בית המשפט עבור הזוכה בהליך.
המשפט מומן באמצעות משפחת הבעלים הראשון של סקוט - ג'ון בלאו. צ'ארלס אדמונד לבאום, קרוב משפחה של פטר בלאו היה מי ששכר את סקוט, וכן מימן את ההליכים המשפטיים לשחרורו.
סקוט הגיש את התביעה לבית המשפט הפדרלי בשאלה של כליאה בלתי חוקית, וכן תבע במסגרת הפיצויים 9,000 דולר אמריקני. חשיבות המשפט הייתה לא בסעדים שנתבקשו, אלא בקביעה של בית המשפט כי סקוט הינו אדם חופשי. במידה ובית המשפט יקבע כי סקוט חופשי, הרי שסנפורד החזיק בו באופן בלתי חוקי - מסיבה זו לא הוגשה התביעה נגד איירין אמרסון, אשר יכלה עדיין להיות הבעלים החוקיים - ומשום כך לא יכלו לטעון נגדה כי מדובר בכליאה בלתי חוקית.
[עריכה] שאלת הסמכות הפדרלית
השאלה הראשונה שנדונה בפני השופט המחוזי הפדרלי רוברט וו. ולס הייתה הסמכות לדון בתביעה. סקוט טען כי לבית המשפט סמכות כשמדובר במקרה בין מדינתי - התובע אזרח מיזורי, והנתבע אזרח מדינת ניו יורק. סנפורד טען כי מאחר וסקוט הינו שחור, הוא אינו אזרח מיזורי ולכן לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה.
ולס דחה את הטענה וקבע כי אף אם לסקוט אין זכויות מלאות או זכויות פוליטיות, עדיין שערי בית המשפט פתוחים בפניו להגיש תביעה לבית המשפט הפדרלי.
[עריכה] המשפט
סנפורד הודה כי "הניח ידיו לפעמים על סקוט ומשפחתו" (בלשון נקייה, היכה את סקוט ומשפחתו) ובכך הודה בעובדות התביעה, אולם טען כי זכותו החוקית לעשות כל שהוא רוצה ברכושו - וסקוט ומשפחתו היו רכושו הפרטי. במאי 1854 דנו המושבעים במצבו החוקי של סקוט, וקבעו (ככל הנראה לאור החלטת בית המשפט העליון של מדינת מיזורי) כי סקוט הוא עבדו של סנפורד.
[עריכה] הליכים בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכה] טענות הצדדים
בשלב זה של ההליכים לא יכלה משפחת בלאו לממן את ההליכים המשפטיים של סקוט, אולם מונטגומרי בלייר, עורך דין ידוע מושינגטון הסכים לקחת על עצמו את ניהול התיק בלא תשלום (פרו-בונו). התנועה למלחמה בעבדות לא תמכה בהליכים המשפטיים משום שלא האמינו כי בית המשפט העליון ישנה את החלטת בית המשפט הפדרלי המחוזי.
בדצמבר 1854 ערער סקוט על החלטת בית המשפט המחוזי הפדרלי, לבית המשפט העליון של ארצות הברית, בטענה כי השופט ולס שגה בהפנותו את שאלת החירות של סקוט לחבר מושבעים. בית המשפט קבע את התיק לדיון בדצמבר 1855, ושמע את טענות הצדדים בפברואר 1856.
הדיון, שנמשך ארבעה ימים (דבר מקובל באותה עת) התמקד בשאלה האם שחורים יכולים להיות אזרחי ארצות הברית, האם הקונגרס יכול לאסור על עבדות בטריטוריות השונות של ארצות הברית, והאם פשרת מיזורי הייתה חוקתית.
לאחר דיונים בין השופטים, השופטים דחו את הכרעתם וביקשו מהצדדים לטעון בשתי שאלות נוספות:
- האם הייתה סמכות לבית המשפט הפדרלי לדון במקרה?
- האם פסק הדין ניתן בשל טעות פרוצדורלית.
הצדדים טענו לשאלות אלה בדצמבר 1856.
[עריכה] התכתבות עם נשיא ארצות הברית ביוקנן
לאחר הבחירות שנערכו בשנה זו, שבהן נבחר ג'יימס ביוקנן, פנה הנשיא הנבחר לחברו, שופט בית המשפט העליון ג'ון קטרון ושאל האם המשפט יוכרע לפני השבעתו של הנשיא במרץ. ביוקנן קיווה כי הכרעת השופטים תסיים את המחלוקת הפוליטית במדינה בשאלת העבדות.
ביוקנן גם לחץ על השופט גרייר (שופט ממדינה צפונית) לתמוך בשופטים הדרומיים ולקבוע כי סקוט הוא עבד, כדי ליצור מראית עין שההחלטה ניתנה משיקולים שאינם מדינתיים - אלא משיקולים משפטיים בלבד. תכתובות אלה בין הרשות המבצעת והרשות השופטת, בהן רשות אחת מנסה להשפיע על השנייה היו (ועודן) בלתי חוקיות.
[עריכה] הכרעת הדין
פסק דינו של בית המשפט ניתן ב-6 במרץ 1857. דעת הרוב בפסק הדין הייתה זו של נשיא בית המשפט העליון טייני, אליו הצטרפו שישה שופטים, כל אחד בדעת יחיד. השופט נולסון הסכים עם טייני בדעת יחיד נפרדת, מאחר והסכים לתוצאה אך לא להנמקות. השופטים קרטיס ומקלין התנגדו.
[עריכה] שאלת הסמכות
השאלה הראשונה שבה דן בית המשפט הייתה שאלת הסמכות לדון בתביעה. פסקה 1 לסימן 3 לחוקת ארצות הברית קובע כי "לרשות השופטת תהה סמכות... על סכסוכים... בין אזרחים של מדינות שונות...". בית המשפט קבע כי סקוט אינו אזרח של מדינה ועל כן אין סמכות לבית המשפט לדון בתביעה שלו. אף אם מדינה מסוימת נותנת אזרחות לשחורים על פי חוקיה היא וחוקת המדינה, אין היא יכולה לתת אזרחות לשחורים לצורך המשפט הפדרלי וחוקת ארצות הברית. משום כך, נקבע כי אין משמעות להחלטת מיזורי להכיר בסקוט כאזרח המדינה.
בית המשפט קבע כי מנסחי החוקה ראו את השחורים כשייכים ל"גזע נחות יותר, ובכלל בלתי ראויים להיות קשורים לגזע הלבן, בין אם בקשרים חברתיים ובין אם בקשרים פוליטיים. השחורים הם כה נחותים שאין להם זכויות שהאדם הלבן צריך בכלל להתחשב בהם". השופט קרטיס, בדעת המיעוט שלו, התנגד לקביעה זו וטען כי שחורים רבים היו אזרחי ניו המפשייר, מסצ'וסטס, ניו יורק, ניו ג'רזי וקרוליינה הצפונית בעת ההצבעה על קבלת החוקה, ואישרורה במדינות אלה.
דעת הרוב של בית המשפט הציגה בפסק הדין את "האסון" שיקרה אם יכירו בסקוט כאזרח: "ינתן לבני הגזע הכושי (negro) הזכות לעבור ממדינה למדינה לפי רצונו, חופש דיבור בציבור ובמקומות פרטיים, כפי שיכול אזרח חופשי לבן, הזכות להתוועד באופן ציבורי ולדון בנושאים פוליטיים, והזכות לשאת נשק".
[עריכה] דיון בשאלת העבדות
על אף שבית המשפט קבע כי אין לו סמכות לדון במקרה, הוא המשיך לדון בשאלה האם סקוט אדם חופשי. בית המשפט קבע כי סקוט הינו עבד, אף שהתגורר במדינת מינסוטה שבה העבדות אסורה. לפי פסק הדין פשרת מיזורי הייתה בלתי חוקית מאחר ולקונגרס אין סמכות לחוקק בטריטוריות השונות. כמו כן קבע בית המשפט כי פשרת מיזורי הינה חוק בטל, מהיותה סותרת את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית - ופוגעת בחופש הקניין של בעלי העבדים. לדברי בית המשפט, לא ייתכן שאדם יאבד את רכושו (העבד) רק בשל מעבר למדינה חופשית.
בית המשפט הוסיף וקבע, אף שהדבר לא הועלה כלל על ידי הצדדים ולא נדון בפניו - שלבית המחוקקים של הטריטוריות השונות אין סמכות לקבוע כי העבדות אסורה בתחום הטריטוריה.
[עריכה] דעות המיעוט
השופט קרטיס התנגד לקביעת בית המשפט. לדבריו, מרגע שקבע בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בתביעה, החלטותיו בהמשך הן אוביטר (אמרות אגב). השופטים קרטיס ומקלין התנגדו גם לביטולה של פשרת מיזורי, בטענה שאיש מהחקלאים במדינות לא התנגד לפשרה (המונעת מהם יכולת להשתמש בעבדים) וכן לא התנגדו לצו הצפון מערבי האוסר על עבדות וקדם לפשרת מיזורי, ועל כן אין זה הזמן לבטלה.
[עריכה] סמכות לבטל חוק
בהחלטתו בעניין סקוט ביטל בית המשפט חוק של הקונגרס בקביעה כי החוק בלתי חוקתי וסותר את החוקה. הייתה זו הפעם השנייה בלבד בתולדות ארצות הברית בה בית המשפט ביטל חוק. הפעם הקודמת אירעה 54 שנים קודם לכן בפסק דין מארבורי נגד מדיסון.
[עריכה] תוצאות המשפט
משמעות ביטולה של פשרת מיזורי הייתה הרחבת העבדות לכל הטריטוריות של ארצות הברית. טייני האמין כי ההחלטה תסיים את המחלוקת הפוליטית בנושא העבדות, אולם למעשה פסק הדין הביא לתוצאה הפוכה: התגברות העוינות למוסד העבדות, פיצולה של המפלגה הדמוקרטית, הקמת המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית ובהמשך לעלייתו לשלטון של לינקולן, מתנגד העבדות, שבחירתו הביאה לפרוץ מלחמת האזרחים של ארצות הברית.
מתנגדי העבדות חששו שבמקרה ויגיע מקרה נוסף בפני בית המשפט העליון יקבע השופט טייני כי גם חוקי המדינות החופשיות בצפון, האוסרים עבדות בתחומם, הינם בלתי חוקתיים ובטלים לאור החוקה. אברהם לינקולן התייחס לסוגייה זו במסגרת נאומי עימות לינקולן - דגלס בספרינגפילד, ב-17 ביוני, 1858:
"אם תחברו שנים ועוד שניים, תראו כי לא ירחק היום ותצא החלטה מאת בית המשפט העליון המצהירה כי חוקת ארצות הברית אינה מתירה למדינות לאסור עבדות בתחומיה... בעודנו עולים על יצוענו וחולמים כי אנשי מיזורי עומדים להצביע על הפיכת מדינתם למדינת חופש, אנו עלולים לקום בבוקר לגלות כי מדינת אילינוי הפכה למדינת עבדות."
[עריכה] גורלו של דרד סקוט
בניו של פטר ברלו, המעביד של סקוט העניקו לו ולמשפחתו את חירותו ב-26 במאי 1857. סקוט נפטר שנה מאוחר יותר, ב-17 בספטמבר 1858.
[עריכה] איזכורים מאוחרים של פסק הדין
[עריכה] בהקשר של מינויי שופטים
במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית הביע הנשיא ג'ורג' ווקר בוש את עמדתו כי הוא יבחר לבית המשפט העליון שופטים דווקניים בפירוש החוקה - והזכיר את פסק דין דרד סקוט כמקרה בו השופטים הביעו את דעותיהם האישיות ולא פירשו את החוקה.
המדובר ב"לשון נקייה" לכוונת בוש לבחור שופטים אשר ימנעו אקטיביזם שיפוטי. פסק דין דרד סקוט הינו דוגמה (שלילית) לאקטיביזם שיפוטי, אך גם פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ופסק דין רו נגד וייד הינם פסקי דין אקטיביסטיים. כוונתו של בוש, ככל הנראה, הייתה לרמוז למתנגדי ההפלות בארצות הברית כי ימנה שופטים שיבטלו את פסק דין רו נגד וייד המאפשר הפלות בארצות הברית.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פסק דין דרד סקוט אתר "פינדלו (Findlaw)"
[עריכה] הערה בדבר השם
1. ^ שם המקרה הינו סקוט נגד סנדפורד אולם שמו של המשיב היה למעשה "סנפורד" ונפלה טעות כתיב בפסק הדין אשר לא תוקנה מעולם על ידי בית המשפט.
