פרשת בן ברקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרשת בן ברקה היא פרשת חטיפה ורצח של מנהיג אופוזיציה מרוקאי. מעורבותו המשוערת של "המוסד" בפרשה זו גרמה לסערה פוליטית בישראל.

מהדי בן ברקה (בערבית المهدي بن بركة) נולד ברבאט בירת מרוקו בשנת 1920. היה ממנהיגי הפלג השמאלי של האופוזיציה לשלטון המלוכה במרוקו ונחשב למנהיג מוערך בעולם השלישי. תמך בתנועות מהפכניות ואנטי-קולוניאליות במדינות שונות. בשנת 1962 הואשם בן ברקה בחתירה תחת שלטונו של המלך חסן השני והוגלה ממרוקו. לאחר שתמך בעמדת אלג'יריה בסכסוך גבולות בינה לבין מרוקו, הוא נדון למוות שלא בפניו.

בשהותו בצרפת נעלמו עקבותיו של בן ברקה בפריז ב-29 באוקטובר 1965, לאחר שנראה במהלך מעצר על ידי קציני משטרה צרפתיים.

נשיא צרפת, שארל דה גול, זעם על המעורבות הצרפתית בחטיפה והורה על העמדתם לדין של שני קציני משטרה צרפתיים. אלה הועמדו לדין בספטמבר 1966 ונדונו בשנת 1967 למאסר על חטיפתו של בן ברקה. השופט פסק כי האשם העיקרי בחטיפה הוא שר הפנים של מרוקו הגנרל מוחמד אופקיר. ז'ורז' פיגו, עד למעשה בעל רקע פלילי, אשר טען בבית המשפט כי ראה את אופקיר דוקר את בן ברקה למוות במו ידיו, נמצא לאחר מכן מת, ובאופן רשמי נטען כי התאבד.

אחמד בוקארי, שהיה בעבר איש השירותים החשאיים של מרוקו, טען בשנת 2001 כי בן ברקה מת במהלך חקירתו בווילה דרומית לפריז. לדבריו נלקחה גופתו של בן ברקה למרוקו שם הושמדה באגן של חומצה.

אסיר פוליטי מרוקני בשם אחמד בורקאת אף הוא טוען כי שמע שיחות הנוגעות לרצח בן ברקה. טענה זו מופיעה בספרו "הגן הסודי של מלך מרוקו".

בשנת 1976 שחררה ממשלת ארצות הברית, בשל בקשות על פי חוק חופש המידע, מסמכים בהם מוכח כי ה-CIA היה בעל גישה לכ-1,800 מסמכים הקשורים לעניין, אך מסמכים אלו נותרו חסויים. כמה מסמכים צרפתיים הנוגעים לפרשה שוחררו לפרסום בשנת 2001, וגרמו לסערה פוליטית. שר ההגנה, מישל אליוט-מארי, הסכים ב-2004 להצעתה של ועדה שהוקמה לפרסום מסמכים נוספים הנוגעים לפרשה.

הפרשה שימשה כהשראה לסרטו של הבמאי איב בואסה משנת 1972 "ההתנקשות" (L'Attentat).

[עריכה] המעורבות הישראלית בפרשה

במהלך המשפט הובאו ראיות לכאורה למעורבותו של "המוסד" בחטיפה, והנשיא דה גול הביע בשל כך את כעסו על מדינת ישראל. בחוגי השלטון בישראל התעוררה סערה והתחיל מאבק בין איסר הראל, ששירת באותה עת כיועצו לענייני מודיעין של ראש הממשלה לוי אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הראל טען כי אסור היה למדינת ישראל להיות מעורבת בענין זה ותבע לערוך חקירה על מידת אחריותו של ראש המוסד בהתערבות הישראלית בחטיפה. ראש הממשלה לוי אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה ואילו מאיר עמית טען שדיווח עליה לפני ביצועה לראש הממשלה.

הוקמה ועדה חשאית לחקירת העניין בהשתתפות זאב שרף ויגאל ידין (ועדת ידין-שרף), ובעקבותיה ועדה בהשתתפות השרים יעקב שמשון שפירא וישראל גלילי ומר שאול אביגור. אולם הוועדות לא הביאו לכל תוצאה מעשית. איסר הראל התפטר מתפקידו כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין באמתלא רשמית של "חוסר סמכויות", ובחוגים פנימיים דרש את העברתם של לוי אשכול ומאיר עמית מתפקידיהם וכן הדליף את הפרשה לעיתונות. מחמת מגבלות הצנזורה הצבאית נמנעה העיתונות מלפרסם את הפרשה, אלא רק רמזה על קיומו של "נושא כמוס" המעורר סערה בצמרת השלטון. ראש שלוחת המוסד בפריז באותם ימים היה יצחק שמיר, שנים רבות לאחר מכן ראש הממשלה, אך אין הוכחות שהוא היה מעורב במעשה או ידע עליו.

באותן שנים יצא לאור בישראל שבועון בשם "בול" שעיסוקו היה ברכילות ובפורנוגרפיה, במידה שחרגה מהמקובל באותם הימים, אפילו ב"העולם הזה", שהעז באותה תקופה פוריטאנית לפרסם שערוריות ולהדפיס תמונות עירום "רכות". "בול" יצא בדצמבר 1966 בשער ראשי שכותרתו: "ישראלים בפרשת בן ברקה?" בעקבות זאת פשטו אנשי משטרת ישראל והשב"כ על מערכת "בול" והחרימו את כל הגליונות שנועדו להפצה. המו"ל של השבועון שמואל מור ואחד מעורכיו המשורר מקסים גילן נעצרו לפי תקנות לשעת חירום והועמדו לדין באשמת פגיעה בבטחון המדינה ובריגול חמור. בעיסקת טיעון הוחלפו סעיפי האישום באישום על עבירה של פרסום ידיעה סודית ונגזרה עליהם שנת מאסר, אך הם שוחררו ממאסרם לאחר ארבעה וחצי חודשים. המעצר והמשפט היו סודיים אולם הדבר היה לשיחה בין אנשי התקשורת והפוליטיקאים.

במאי 1967, בעת משפטם של קציני המשטרה הצרפתיים באשמת חטיפתו של בן ברקה, דרשה אלמנתו של בן ברקה לזמן לעדות את עורכי "בול" כדי שיעידו על מעורבות המוסד בחטיפה, אולם עתירתה נדחתה. הפרסום הבינלאומי שניתן לכך הביא את הפרשה, שעד אז נלחשה מפה לאוזן, לידיעת הציבור בישראל. הסערה שככה במשך הזמן כאשר מלחמת ששת הימים דחקה אותה מטורי העיתונים.

ברבות השנים התפרסמו בעיתונות הבינלאומית פרטים נוספים אודות הפרשה. על פי הגילויים החלו הקשרים בין "המוסד" לבין השירותים החשאיים של מרוקו בראשית שנות השישים ביוזמת המלך חסן השני. אנשי "המוסד" אימנו את אנשי השירותים החשאיים של מרוקו ובתמורה הורשה "המוסד" לפעול מתוך שטח מרוקו. שר הפנים של מרוקו, שהיה אחראי על השירותים החשאיים, הגנרל מוחמד אופקיר, ביקר פעמים אחדות בישראל. לפי גרסאות אלה היו סוכני המוסד אחראים לחטיפתו וכליאתו של בן ברקה בבית מבודד ליד פריז, כל זאת כדי להעלים את מעורבות הצרפתים והמרוקאים בחטיפה. מעולם לא ניתן בישראל אישור רשמי לאותם גילויים.