יצחק שמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק שמיר (יזרניצקי)
תאריך לידה	15 באוקטובר 1915
ממשלות	18, 19, 20, 21, 22, 23, 24
כנסות	8 - 13
סיעות	הליכוד
תפקידים בולטים	ראש הממשלה יושב ראש הכנסת ממלא מקום ראש הממשלה שר החוץ ראש האופוזיציה מראשי הלח"י

יצחק שמיר (במקור: יזרניצקי) (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , נולד ב-15 באוקטובר 1915), מדינאי, לוחם, איש ציבור ישראלי וראש ממשלת ישראל השביעי. היה ממפקדיו של הלח"י, שימש בתפקידים בכירים במוסד. בחייו הפוליטיים שימש בתפקיד יושב ראש הכנסת, וכן כשר החוץ של מדינת ישראל. לאחר התפטרותו של מנחם בגין שימש כראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, והחזיק בתפקיד זה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. שמיר, ביחד עם יריבו הפוליטי שמעון פרס, עמד בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, והוא עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת, ולאחר התרגיל המסריח - בראש ממשלה צרה. הוא פרש לאחר תבוסת מפלגתו, הליכוד, בבחירות לכנסת השלוש עשרה. שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, אך בתקופת כהונתו השתתף בוועידת מדריד, אשר היו שראו בה פריצת דרך מדינית. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על עריה של ישראל במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ובחר להבליג כדי לא לסכן את הקואליציה בראשות ארצות הברית בשיתוף מדינות ערב נגד סדאם חוסיין. על מפעל חייו ותרומתו למדינה קיבל שמיר את פרס ישראל בשנת תשס"א - 2001.

תוכן עניינים 1 ילדות ונעורים 2 שנות הלח"י 3 קריירה אזרחית ושירותו במוסד, עד הכניסה לפוליטיקה 4 חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת 5 שר החוץ 6 ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה 6.1 המצב הכלכלי 6.2 המצב הביטחוני 7 קדנציה שנייה כראש ממשלה - "רוטציה" 7.1 הרכבת הממשלה החדשה 7.2 שר החוץ בממשלת האחדות 7.3 ראש הממשלה בממשלת האחדות 7.3.1 פרשת קו 300 7.3.2 הלביא ופולארד 7.3.3 נסיונות פרס להתקדמות מדינית 7.3.4 האינתיפאדה הראשונה 8 הקדנציה השלישית כראש הממשלה 8.1 ממשלת האחדות השנייה 8.2 ממשלת ימין-דתיים 8.2.1 מלחמת המפרץ הראשונה 8.2.2 ועידת מדריד וההתקדמות המדינית 8.2.3 קליטת העלייה 8.2.4 הכישלון בבחירות לכנסת השלוש עשרה 9 לאחר הפרישה 10 ספריו בעברית 11 הערות שוליים 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים

ילדות ונעורים

שמיר נולד בעיירה רוז'ינוי בפולין ב-15 באוקטובר 1915 כיצחק יזרניצקי. בילדותו עברה המשפחה לעיר וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר שמיר לגימנסיה העיברית בביאליסטוק, בה סיים את חוק לימודיו. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה אך לא סיימם, שכן, כציוני נלהב ופעיל בארגון בית"ר, עלה לארץ ב-1935. בתחילה למד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים אך בשנת 1937 הצטרף לארגון אצ"ל, והחל להקדיש את כל זמנו לפעילות הארגון. לפרנסתו עבד כפועל בניין, וכן כפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו של שמיר נותרה בפולין, ובזמן השואה, נספו הוריו, שתי אחיותיו, ומשפחותיהן.

שנות הלח"י

בשנת 1940 התפלג הלח"י מן האצ"ל. אנשי הלח"י דרשו להמשיך במלחמה כנגד שלטונות המנדט הבריטי, בעוד שאנשי האצ"ל חדלו מן המאבק, בשל רצונם לראות את נצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. שמיר הצטרף לארגון החדש, שהונהג על ידי המפקד הכריזמטי אברהם שטרן (יאיר) (וכונה על ידי הבריטים "כנופיית שטרן"). שמיר אימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, לוחם החירות האירי שהוביל מאבק לאומי מוצלח לשחרור עמו מעול השלטון הבריטי.

בדצמבר 1941 נאסר שמיר, ונכלא במחנה ליד קיבוץ מזרע. במהלך מאסרו רדפו הבריטים את חברי הלח"י, אשר נחשב על ידיהם לארגון טרור לכל דבר, ואף הרגו ^[1]את שטרן ב-12 בפברואר 1942. אחרי כן נראה כי הלח"י נפגע אנושות וכי יחדל מלהתקיים. בספטמבר 1942 הצליח להמלט מן הכלא בלווית אליהו גלעדי שכינויו היה "שאול".

מחוץ לכלא הצטרף שמיר להנהגת הלח"י אשר התגבשה כהנהגה קולקטיבית, שכן לא נמצא אדם שיכול להחליף את שטרן הנערץ. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני ובקריאה למעשים נמהרים. כפי הנראה על רקע ויכוח זה הוצא גלעדי להורג בידי חבריו במועד לא ידוע בשנת 1943. נראה כי גלעדי הוצא להורג בפקודתו של שמיר, אך לא על ידיו באופן אישי. לאחר מותו של גלעדי וההימלטות ההמונית של אסירי הלח"י מבית המעצר בלטרון, התגבש טריאומוירט בהנהגת הלח"י, שבו היו חברים שמיר, ישראל אלדד (שייב), וכן נתן (פרידמן) ילין מור (גרא). בתקופה, זו, בשנת 1944 נישא לרעייתו, שולמית, אשר עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941, ובהיותה עולה בלתי לגאלית נכלאה במחנה מזרע, שם פגשה את שמיר.

בשנים אלו פעל שמיר בשורות הארגון כשהוא אחראי לפעולות כגון נסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל, וכן להתנקשות בלורד מוין, שתיהן בשנת 1944. ב-29 ביולי 1946 נעצר שוב, והפעם נשלח למחנה מעצר באריתריאה. יחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים נמלט ממחנה המעצר, והגיע לפריז דרך ג'יבוטי. ב-20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, הגיע לארץ.

שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, אשר הגה תוכנית שלום שכללה את מסירת הנגב לערבים, בינאום ירושלים והחזרת הפליטים הערבים לבתיהם. הרצח אירע ב-17 בספטמבר 1948. רבים סבורים כי שמיר עמד מאחורי הפעולה, אשר זיעזעה את המדינה הצעירה, והביאה למעצרם של כ-200 חברי הלח"י. שמיר טוען כי "לא התנגד" לביצוע הפעולה.

קריירה אזרחית ושירותו במוסד, עד הכניסה לפוליטיקה

לאחר הקמת המדינה השתלב שמיר בעסקים פרטיים. בתחילה פעל במסגרת חברה קבלנית שעסקה בסלילת כבישים, ולאחר מכן ניהל זמן מה מפעל לגומי בכפר סבא. נראה כי המגזר הפרטי לא מיצה את כישוריו. בשנת 1955 גוייס על ידי איסר הראל ל"מוסד", והגיע לדרגה בכירה בו. בשנים אלו, שנות שלטון מפא"י הייתה הדרך למשרות בכירות בשירות המדינה חסומה בפני אנשי תנועת החרות, אך שירותי הביטחון (השב"כ ו"המוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל) היו יוצאים מכלל זה.

בשנת 1965 פרש מן "המוסד", והמשיך לפעול כאיש עסקים, במסגרת חברה להשקעות שפעלה בתל אביב. בשנת 1969 הצטרף לתנועת החרות, והיה פעיל במסגרתה בכל הנוגע ליהודי ברית המועצות. בסוף שנת 1973, במסגרת הבחירות לכנסת השמינית נבחר לכנסת מטעם הליכוד (שתנועת החרות הפכה לחלק ממנו). בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת התנועה, תפקיד שבו החזיק שנים רבות.

חבר הכנסת ויושב ראש הכנסת

בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. לאחר המהפך, ב-1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר תפקיד זה שימש כתחנה האחרונה, והמכובדת, בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, אשר היה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש כיושב ראש הכנסת בכמה מן הישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בפני הכנסת בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים אשר כלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.

שר החוץ

באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, אשר סירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם כשר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב-10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ. לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שבהן שוב ניצח הליכוד, שמר על תפקידו גם במסגרת הממשלה החדשה שהוקמה.

ממשלתו השנייה של מנחם בגין הייתה תחת השפעתו של אריאל שרון ששימש כשר ביטחון, ואשר היה ההוגה והמתאם של מהלכיה העיקריים. ישראל עמדה במחוייבויותיה על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, (שהיו מהלכים כנגדם הצביע בעבר שמיר בכנסת), אך לאחר התפטרותו של דיין נזנחו "שיחות האוטונומיה", ונסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981 שבה הציע פהד מלך ערב הסעודית הכרה בישראל, ומו"מ בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בצפון הביאה מדיניות זו להסלמה גוברת והולכת, ששיאה היה מלחמת לבנון. השפעתו של שמיר על מהלכיה העיקריים של הממשלה הייתה מועטה.

ב-15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שבה אושרה הכנסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, וזאת לאחר רציחתו של נשיא לבנון בשיר ג'ומייל אשר ישראל תלתה תקוות כי כהונתו תביא לייצובה של לבנון ולחתימת הסכם שלום עם ישראל. כתוצאה מפעולה זו אירע טבח סברה ושתילה.

שמיר העיד בפני ועדת החקירה, המכונה ועדת כהן, שחקרה את הטבח, והיה בין אלו שהוועדה הזהירה אותם, בנובמבר 1982, כי הם עלולים להפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו אף מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע, או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים, כגון המלצת הוועדה כי אריאל שרון ראוי שיסיק מסקנות אישיות ויתפטר מתפקידו. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה

ב־28 באוגוסט 1983 הודיע לפתע מנחם בגין בישיבת הממשלה כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר, ודוד לוי אשר הכריז לעבר בגין "יש לך יורש" (והתכוון, כמובן, לעצמו). שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי, ולהציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות במרכז הליכוד, שם הניח כי יזכה ברוב. שמיר הפתיע, ובהתמודדות במרכז המפלגה זכה ב-59% מן הקולות. הנשיא חיים הרצוג הטיל על שמיר את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר אף השאיר בידיו את תיק החוץ, בו החזיק בממשלת בגין.

נראה כי בחירתו של שמיר הייתה אמורה להיות לתקופת ביניים, עד שיצליח לקום מתוך הליכוד יורש חזק יותר, אשר יקבל את ההנהגה. מאחורי המהלך עמד רוני מילוא מצעירי השרים בליכוד, וייתכן כי פעולתו נועדה להרוויח זמן עד שאדם בן דורו של מילוא (או אף מילוא עצמו) יתחזק דיו על מנת לתפוס את ההנהגה.

שמיר קיבל מדינה הנתונה במשבר עמוק - ביטחוני, כלכלי וחברתי. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף), המיתון העמוק שהיה תוצאה של משבר עולמי, כמו גם של מדיניות כלכלית שגויה, פעל את פעולתו על המשק הישראלי, והחברה הייתה מקוטבת בין ימין ושמאל. הקיטוב הגיע לשיאו כאשר איש ימין השליך רימון לעבר הפגנת שלום עכשיו בירושלים, דבר שהביא לרצח פעיל השמאל אמיל גרינצוויג, איש שלום עכשיו.

המצב הכלכלי

פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שער מניותיהם. החשש כי המניות יפלו, וביחד עמם המערכת הכלכלית בישראל, וכל חסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב־13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. חשיפת התוכנית בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 היה 21.1%.

המצב הביטחוני

בלבנון המשיך צה"ל להסתבך, ב־4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור, ובאירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב. באירוע דומה ב-23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ-150 חיילים אמריקנים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים בטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל אשר היו בשבי אש"ף.

ב-6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב-12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג בדם קר שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. פרשה זו, ומאמצי החיפוי שערכו אנשי השב"כ על מנת לכסות עליה, הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה. במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק אשר הראה את המחבלים בחיים. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת חקירה, ובראיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה - זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת אלוף יצחק מרדכי.

ב-27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית" שהתברר כי היא העומדת מאחורי פעולות חמורות שבוצעו בשנות השמונים - ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, הירי במכללה האיסלאמית בחברון - וכי חבריה תכננו פעולות חמורות נוספות.

על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, אשר לא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד ששרון זכה ב-41% הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".

קדנציה שנייה כראש ממשלה - "רוטציה"

הרכבת הממשלה החדשה

על אף שרבים צפו את נצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה גרם לכך ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא אבו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם כן יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה, אך הוא כשל בכך, תיווך חיים הרצוג עצמו, בצעד חסר תקדים, בין הסיעות השונות, והצליח להביא להסדר לפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אשר נשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר (מאוחר יותר הוחלף במשה נסים עקב סכסוך עם שמעון פרס), ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם, כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ. הסדר זה כונה "רוטציה".

שר החוץ בממשלת האחדות

בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, אשר בסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל מלבנון.

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, אשר היוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל.

תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד, אך רוב הציבור תמך בנסיגה, שנראתה כצעד מתבקש והכרחי. על אף התנגדותו של שמיר אושרה הנסיגה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.

בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985 על "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא" ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן הגיש שמיר הצעת חוק פרטית לשיחרור אסירי המחתרת, אשר נדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים, אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת, ואיש מהם לא ריצה את תקופות המאסר הארוכות שנגזרו עליהם.

באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין.

שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, אשר החשוב בהם הינו העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן חידוש היחסים עם מרוקו אשר הוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.

אך ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. באפריל 1986 פוטר מתפקידו שר האוצר מודעי, אשר כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף".

כן היו מתוחים היחסים בצמרת הליכוד. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה, לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992 בו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".

ראש הממשלה בממשלת האחדות

על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בדיבורו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת לקבל את תפקיד שר החוץ בממשלת שמיר.

על הפרק עמדו מספר נושאים. לאחר השלמת הנסיגה מלבנון, ולאחר הדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, היה צורך דחוף בקידום התהליכים המדיניים, אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות בעניין זה.

פרשת קו 300

על תחילת כהונתו של שמיר העיבה פרשת קו 300 אותה כינה שמיר "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה". במאי 1986 נחשף כי ראשי השב"כ מעורבים בפרשה שבה חיפו על אהוד יתום אשר הרג את מחבלי קו 300 בהוראת ראש השב"כ אברהם שלום, ונחשדו בדיווח כוזב לוועדות החקירה, עדות שקר, זיוף מסמכים, וכי בוועדת החקירה שכונתה "ועדת זורע", בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, ישב איש השב"כ יוסי גינוסר אשר היטה את האשמה לעברו של יצחק מרדכי.

פרס ושמיר ניסו למנוע מן היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר מלחקור את הנושא, והעבירו אותו לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). בסופו של דבר נאלצו כל אנשי השב"כ המעורבים בפרשה להתפטר, וקיבלו חנינה (אף בטרם הועמדו לדין) מהנשיא חיים הרצוג. בכך נמנע בירור משפטי של העניין, שעלול היה לחשוף את סודותיו ודרכי פעולתו של השב"כ ולהביא לפגיעה אנושה במוסד חיוני זה.

דו"ח משרד המשפטים בנושא שפורסם ב-29 בדצמבר 1986 טיהר את שמיר מכל אשמה, וזאת על אף שראש השב"כ אברהם שלום התעקש כי כל פעולותיו נעשו "בסמכות וברשות" וכי שמיר הורה לו שלא להותיר בחיים מחבלים שייתפסו בידי כוחות הביטחון. גרסה זו נדחתה בעיקרה. שמיר לא הסתיר את רווחתו מקבלת גרסתו.

הלביא ופולארד

משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב ה"לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים, והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקני, כאשר האמריקנים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, והעובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, התקבלה ההחלטה לסיים את הפרויקט על דעתו, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה.

פרשייה נוספת אשר לה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד". בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד עובד המודיעין של הצי אשר ריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל - ארצות הברית. כשר החוץ היה שמיר מעורב בעניין זה רק לאחר התפוצצותו (הגוף שהפעיל את פולרד, "הלשכה לקשרי מדע", פעל במסגרת משרד הביטחון, ולא היה לו כל קשר למשרד החוץ). הנזק שנגרם ליחסי החוץ של ישראל היה עצום, ושמיר עמל קשות לתקנו. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמשרתים בממשלה.

נסיונות פרס להתקדמות מדינית

בשדה המדיני היו שנים אלו שנים של נסיונות התקדמות במשא ומתן המדיני שביצע שר החוץ שמעון פרס אשר נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין מלך ירדן והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה ושומרון. היה ברור כי אם יביא פרס את ההסכם להצבעה בממשלה, כפי הנראה שלא יזכה לרוב, שכן שמיר יטיל את מלוא כובד משקלו כנגד ההסכם שלא תואם עמו ורשמית אף לא הובא לידיעתו. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר סבר כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס סבר כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הינו חופשי לפעול על פיו.

בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. במהלך 1987 הלך והתדרדר המצב הביטחוני בשטחים, ובראשית יוני התפרעויות המוניות שבאו לציין מלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים, ולשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה, הביאו לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש ביחס לתושבים הפלסטינים, בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.

האינתיפאדה הראשונה

אירוע חמור, המכונה "ליל הגילשונים", שבו חדר מחבל המוטס בגילשון לבסיס צה"ל ליד קריית שמונה והרג שישה חיילים ב-25 בנובמבר 1987, סימן, לדעת רבים, את השאננות וחוסר המוכנות של צה"ל. ימים ספורים לאחר מכן פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.

האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר, ועמו יצחק רבין שפעל בתיאום עמו כשר הביטחון, החליטו על שורת צעדים קשים, ומדיניות של "יד חזקה". אלפי פלסטינים נעצרו, עשרות נהרגו, ומאות נפצעו בחודש הראשון להתקוממות. הטלוויזיות ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.

במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של שר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ לפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהייה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים מו"מ ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.

כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, הורה שמיר על ההתנקשות באבו ג'יהאד ב-16 באפריל 1988, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד, לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אולם הביא להפיכתה משורה של הפגנות עממיות לסדרת התקפות שנשאו אופי צבאי יותר ויותר.

הקדנציה השלישית כראש הממשלה

ממשלת האחדות השנייה

ב-1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מנדטים. אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון.

בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה מו"מ עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במו"מ עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו וסייע להן לדעוך במהירות.

בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית - ג'ורג' בוש (האב). הממשל החדש בארצות הברית, אשר נכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן הנשיא המצרי חוסני מובארק בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארק "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יזמת מובארק, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.

פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים מו"מ עם נציגות של תושבי השטחים, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה העת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין. דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, אותם אין על שמיר לעבור. קווים אלו לא איפשרו התקדמות, אף לו היה שמיר חפץ בה. בוועידה סוערת של הליכוד, שנערכה ב12 בפברואר 1990, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו" (האירוע זכור בשם "ליל המיקרופונים").

יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר כנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מניצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, ואם ברצונו לבצע אותו, עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.

מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה עם אריה דרעי איש ש"ס הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-דתיים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.

ממשלת ימין-דתיים

הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה ובשלב מסוים אף מפלגת מולדת. אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלש סדאם חוסיין לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ הראשונה.

מלחמת המפרץ הראשונה

אל הכוחות האמריקנים שהצטברו במזרח התיכון, במבצע "מגן המדבר" שיהפוך לאחר מכן למבצע "סופת המדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, כערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה, ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.

בלילה שבין ה-16 בינואר וה-17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל-25 בפברואר נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב. נזק רב נגרם לרכוש וכ-300 אנשים נפצעו. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. אל מול לחצים מבית ומחוץ עמד שמיר איתן, והצליח להתמודד עם הלחץ הציבורי והמדיני, ולהביא לכך שישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין.

ועידת מדריד וההתקדמות המדינית

עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו. ידועה אימרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב־12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר, וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהם הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ, קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שנסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב-30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פרוק א שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס") אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים, בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם) ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב־16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה.

קליטת העלייה

במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה. אתרי קרוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים אשר לא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים - מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב-25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה" שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב אי היציבות הפוליטית במדינתם.

בקליטת גל עליה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים כי שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.

הכישלון בבחירות לכנסת השלוש עשרה

עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך בטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי) כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל, אך השיטה החדשה נועדה להכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה אשר חשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגרעונות תקציביים, החל משתמש בסיסמה "מושחתים - נמאסתם!".

הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה־77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992 הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, מפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת ליכוד, תוך הסתייעות בכישלונה של התחיה לעבור את אחוז החסימה (אחוז החסימה אמנם עלה בבחירות אלה לראשונה מאז קום המדינה, אולם דווקא התחיה הייתה מיוזמות החוק להעלאתו). גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל-דתיים, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.

עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מראשות הממשלה, ונותר חבר הכנסת, עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

לאחר הפרישה

בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב והופיע בתקשורת מפעם לפעם בכדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; הגדיל לעשות באשר לבנימין נתניהו, אותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן הוציא בשנת 1998 ספר "שיחות עם חיים משגב". על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות - התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום ה-119 והאחרון ברשימת "האיחוד הלאומי". לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד ואף הוצב במקום ה-114 והאחרון ברשימתה לבחירות לכנסת השש עשרה.

אף שמעולם לא היה איש ההמון, נואם מלהיב כמנחם בגין או בעל כריזמה כדוד בן גוריון, זכה שמיר לאהדה, ושימש בתפקיד ראש ממשלה במשך זמן רב יותר מרוב ראשי הממשלה של מדינת ישראל. "סמלו המסחרי" היה קומתו הנמוכה, ותדמיתו הנמרצת. לעתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאימרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הם שימשו כחיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, שאין להסיטו מן הדרך.

שמיר היה, אולי, אחרון ראשי הממשלה אשר שמרו על אורח חיים צנוע. שמיר מעולם לא אהב את קירבתם של ראשי המשק ועשירי המדינה, בניגוד לבאים אחריו בתפקיד, ומעולם לא היה מעורב בפרשיות הנובעות מאורח חיים ראוותני או משימוש בכספים, כפי שהיו מעורבים כמעט כל הבאים אחריו. שמיר העדיף את קירבת ותיקי המחתרות, אנשים שבאו מרקע אידאולוגי וחברתי דומה, וחי חיים צנועים הן בטרם פרישתו והן לאחריה.

בשנת תשס"א - 2001 זכה בפרס ישראל על מפעל חייו.

באוקטובר 2004 עלה שמו שוב לכותרות כשהתברר שעקב הדרדרות במצבו מעוניינת משפחתו לאשפזו במוסד סיעודי ומבקשת שהמימון לכך יינתן בידי המדינה. כיום שמיר מאושפז במוסד סיעודי במרכז הארץ. מכריו מעידים עליו כי מצבו הגופני תקין, אך הוא אינו מזהה את קרוביו ואינו מתקשר עם סביבתו.

שמיר נשוי לשולמית, ואב ליאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם שטרן (יאיר)), מבכירי המשק הישראלי, ולגלעדה, בעלת תפקיד בכיר במשרד הביטחון.

ספריו בעברית

• מכתבים לשולמית, משרד הבטחון, תל אביב, 2001.
• סיכומו של דבר, עידנים תשנ"ד 1994.

הערות שוליים

1. ^ לפי דבריו של ברנרד סטמפ, אחד הבלשים הבריטים שנכחו במקום, בריאיון שהעניק ב-1986 לעיתונאית אילנה צור ("ידיעות אחרונות"), אברהם יאיר שטרן נורה לאחר שנכפת, ולפיכך יש הרואים בהריגתו רצח.

לקריאה נוספת

• נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, הוצאת ספרית פועלים, 1997.
• אהרון אמיר, שלוש אהבות מנדטוריות, נדפס בהאומה, 145, 2001.
• אילן שיינפלד, הפה והטלפיים : יצחק שמיר ושמעון פרס בעין המצלמה; ניתוח השוואתי, נדפס בסטודיו, 19, 1991.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק שמיר

• שילה הטיס רולף, יצחק שמיר (יזרניצקי), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• יצחק שמיר באתר הכנסת
• יצחק שמיר - ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי"
• יצחק שמיר: קנאי לארץ-ישראל השלמה, באתר הסוכנות היהודית
• ראיון עם יצחק שמיר עיתון תל אביב מרץ 2003