קול דודי דופק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קול דודי דופק הוא מאמר מפורסם שכתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק, המבוסס על נאום פרו ציוני שנשא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] האדם אל מול הסבל
את מאמרו מתחיל הרב סולובייצ'יק בהתייחסות לשאלת הרע והסבל שבעולם. אין הוא מוכן לכפור בקיום הרע:
- "ישנו רע, ישנו סבל וישנם יסורי שאול ותופת בעולם. מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח דעת מן הקרע שבהוויה ועל ידי רומנטיזציה של חיי האדם, אינו אלא שוטה והוזה הזיות. אי אפשר להתגבר על מפלצת הרע במחשבה פילוסופית-ספקולטיבית".
את התשובה לרע מוצא הרב סולובייצ'יק בהבחנה בין גורל ליעוד. האדם הקיים "קיום גורלי, קיום מאונס בבחינת 'על כרחך אתה חי'", הוא חסר אונים מול הרע, אולם לאדם הקיים "קיום יעודי, קיום פעיל, כשאדם ניצב לעומת הסביבה שהושלך בה" יש תקווה.
בתארו את יכולתו של האדם לחיות קיום פעיל, הרב סולובייצ'יק מנסח אקזיסטנציאליזם יהודי הלכתי:
- "האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו את חותמו האינדיבידואלי, והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית".
הקיום הפעיל הראוי ליהודי, הקיום שאליו הוא צריך לפנות בהתמודדותו עם הסבל, הוא, בעיני הרב סולובייצ'יק, שכלול האישיות ועבודת אלוהים טובה יותר.
"שאלת השאלות היא: מה מחייבים הייסורים את האדם... התשובה ההלכתית לשאלה זו פשוטה מאוד. הייסורים באים כדי לרומם את האדם... תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם. ההלכה מלמדת אותנו כי עוון פלילי הוא בידי בעל הייסורים להרשות את מכאוביו ללכת לאיבוד ולהישאר ללא משמעות ומטרה".
כך מפרש הרב סולובייצ'יק את תשובת האלוהים לאיוב:
"אמר לו הקב"ה: איוב! אמנם לעולם לא תבין את סוד ה"מדוע", סיבת הייסורים ותכליתם, אבל דבר אחד מחובתך לדעת: את סוד תיקון הייסורים. אם תוכל להתרומם על ידי הייסורים לדרגה שעד עכשיו לא הגעת אליה, תדע שנועדו להיות אמצעי לתיקון הנפש והרוח".
את חטאיו של איוב מוצא הרב סולובייצ'יק בהתנערותו מאחריות לגורל הציבור. איוב היה כצופה פסיבי בתקופה הרת גורל לעם ישראל. "הנשאת אף פעם תחינה בעד איש זר מתוך השתתפות בצערו? לא!" קורא הרב סולובייצי'ק על איוב. כאן רומז הרב סולובייצי'ק אל יהדות ארצות הברית האורתודוקסית, מה חמור הוא עוון הפסיביות אל מול הקמת מדינת ישראל הזקוקה לסיוע ולתמיכה.
בהמשך דבריו הוא מוכיח את היהדות הדתית בארצות הברית בחריפות. הוא מלין על העדר ההשתתפות ביישוב הארץ, על מיעוט התרומות, לעומת יהודים לא דתיים: "קמצנים אנו כולנו!".
לסיכום מוסיף הוא דברי וידוי נוקבים על פעילות היהדות האמריקנית בזמן השואה, על חטא השתיקה מול רצח המיליונים. "חסרים היינו אותה מידת החסד שנטולה הייתה לכתחילה גם מאיוב".
[עריכה] הדוד דופק בדלת
על בסיס שיר השירים המתאר כיצד דופק הדוד על דלתה של הרעיה, אך זו מתעצלת לפתוח לו, עד אשר מאוחר מדי, "דודי חמק עבר", מונה הרב דפיקות חדשות המושמעות בתקופת נאומו, דפיקות של ההשגחה העליונה - היא הדוד - לפתחה של הרעיה - עם ישראל.
- "לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידאנק, טרבלניקה ובוכנוואלד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית. בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"
שש דפיקות מונה הרב:
- הנס הכרוך בהתלכדות אומות העולם, בפרט ארצות הברית וברית המועצות, בתמיכה בהקמת המדינה. על ישיבת האו"ם הוא אומר: "מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב הראש האמיתי שניצח על הדיונים - והוא הדוד".
- ניצחונו של צה"ל על צבאות ערב במלחמת העצמאות.
- ביטול יסוד מרכזי של התאולוגיה הנוצרית:אובדנה הנצחי של הארץ ליהודים, ובחירתם מחדש של אנשי "ישראל שברוח".
- האטת תהליך ההתבוללות, בשל הקרבה שיהודים רבים חשים למדינת ישראל. אפילו לגבי הנגועים בשנאה עצמית, אומר הרב, "צלה של ישראל רודף אחריהם בלי הרף".
- האנטישמיים מגלים כי דם יהודי אינו הפקר.
- "ביחס למופתי ולנאצר הייתי דורש כי נפרש את הכתוב 'עין תחת עין' במשמעותו המילולית... אסורה היא הנקמה כשאין לה מטרה, אבל אם מתרוממים על ידה להגנה עצמית, הרי זכותו האלמנטרית של האדם באשר הוא אדם לנקום את נקמתו".
- היתר העלייה החופשית לארץ, המהווה מקום לכל יהודי נרדף לבוא אליו, דבר שאם היה קיים בשואה, היה מאפשר למאות אלפי יהודים להינצל.
[עריכה] ברית גורל וברית יעוד
הרב סולובייצ'יק מבדיל בין שני סוגי ברית שנכרתו בין עם ישראל לבין האלוהים:ברית גורל וברית יעוד. ברית גורל כפויה על האדם, הוא משועבד לה. היהדות כפויה על האדם היהודי: "אי אפשר לו לאדם מישראל להגלות את אלוהי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו יטמא את שולחנו ומשכבו, לא יינצל משלטונו של אלוהי העברים הדולק אחריו כצל".
לעומת זאת, ברית היעוד מציינת אידאל שאדם פונה אליו מרצונו החופשי. האדם היהודי מממש אותו על ידי "הידמות לבוראו על ידי התעלות על עצמית".
בשני המאפיינים של תהליך הגיור - מילה וטבילה, מוצא הרב סולובייצ'יק את האבחנה בין שתי הבריתות. המילה מציינת השתייכות לגורל היהודי, ואילו הטבילה, התקדשות ליעוד היהודי.
לבד מביקורתו על יהדות אמריקה, ואדישותה לגורל אחיה, ולפיכך התנערותה מברית הגורל, מותח הרב גם את ביקורתו על הציונות החילונית.
התמימות כלפי כוונות עמים אחרים והאשליה לפי האנטישמיות תיעלם עם קום המדינה, מקורן באי הבנתה הנכונה של ברית הגורל היהודית, שתוצאתה בדידותם של היהודים, כשאין להם אלא זה את זה.
ההתנערות מהמחויבות הדתית של הציונות היא כישלונה החמור ביותר, שכן "שיתוף יעוד של חיים מקודשים" צריך להיות יעדה העליון של מדינת ישראל. היא צריכה לממש את המעבר מברית גורל, שלבדה מביאה בדידות וייסורים, אל ברית יעוד, שבה יש "כוחות יצירה ושמחת קיום מחודש, חופשי ורענן".
[עריכה] לקריאה נוספת
- הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, קול דודי דופק בתוך איש האמונה, הוצאת מוסד הרב קוק.
- הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, חמש דרשות
