אקזיסטנציאליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקזיסטנציאליזם, או פילוסופיה קיומית, היא תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920 - 1935 כדיסציפלינה נפרדת בתוך הפילוסופיה, למרות שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות דומות לאלה שלהן ניתן מענה בזרם האקזיסטנציאליזם. זרם זה, כמו זרמים רבים בתקופתו, נבע מההתנגדות להגותו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט. האקזיסטנציאליזם שם סייג לקביעתו של קאנט שמהותו של כל עצם קודמת לקיומו. על-פי האקזיסטנציאליזם, קיום האדם קודם למהות ועל כן יכול הוא להתקיים אף ללא מהות וללא תכלית.
ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאליסטית בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שעקב משבר אישי עמוק, החל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית. הוא תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחפש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת כזו אינה קיימת, ופיתח את הגותו בניסיון לאתר מהות עבור האינדיבידואל. נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. רוחות החילון באירופה נתנו אותותיהן בכל, ואחד משיאיו של החילון היה האשמתו של ניטשה את המין האנושי בכך שלמעשה "הרג את אלוהים". קריאה זו מבטאת בצורה חריפה את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם: אין זה אתאיזם במובן הפשוט, אלא התנערות מוחלטת מכל תכלית שהוכתבה לאדם מבחוץ.
זהו אחד הזרמים היותר חריגים בפילוסופיה ובספרות, מאחר שהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית רחבה ביותר מבחינת קשת האמונות שלה. חלקה אתיאיסטית מעיקרה וחלקה קשורה באמונה דתית (לדוגמה סרן קירקגור). חלקה רואה בקיום האדם עובדה מייאשת וחלקה מכירה בו כפלא. בין ההוגים ניתן למצוא בעלי נטיות קומוניסטיות, ומנגד בעלי נטיות פאשיסטיות ואף נאציות (ראה הגותו של מרטין היידגר).
בשל רבגוניותו, נכתבה ביקורת רבה על זרם זה ונראה כי הוא הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים.
ההגות האקזיסטנציאלית הגיעה לשיא פריחתה לאחר מלחמת העולם השנייה. העולם התעורר מזוועות המחצית הראשונה של המאה ה-20. מיליוני ההרוגים במלחמות העולם, מחנות ההשמדה, פצצת האטום, הדיקטטורות, המשברים הכלכליים, המהפכות הרדיקליות ושאר תחלואי האדם.
בשנת 1946 פרסם אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר, מאמר רב השפעה הנקרא "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", בו הוא חושף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה.
האקזיסטנציאליזם כז'אנר ספרותי סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים, אם כי בדרך כלל, ובניגוד ליוצריו הגדולים שראו בו לעתים תקווה וגאולה, הללו אוחזים בגישות פסימיסטיות יותר.
[עריכה] תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם
[עריכה] הבדידות
האקזיסטנצאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן מות האמונות הדתיות המסורתיות ואיבוד האמיתות האבסולוטיות של העידן המודרני, דבר שהביא רבים לתחושות של בדידות וניכור.
הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה את האחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות הקיום של אותו אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני.
האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, אליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". עולם שהוא עתיד להיפרד ממנו בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה.
הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.
רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלייז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן — אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "רעד ופחד מוות". קאמי טען שהשאלה היחידה שהפילוסופיה צריכה לענות עליה היא: למה לא להתאבד.
[עריכה] החירות
האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עסוק רק בתיאור הסבל שבקיום. יש בידו להציע גם איזשהו שמץ של גאולה ותקווה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור.
רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים אותם מציע האקזיסטנציאליזם. אמנם, רעיון זה אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. את הדרך הראשונית פילס ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצידם בא המדע בניפוצו את הדוגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שנתן פתרון חדש לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי (ראה אבולוציה).
אך האקזיסטנציאליזם מנסה לתת נופך חדש למושג החירות. דווקא בשל הדגשת המוזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה לגמרי מכל העצמים האחרים שבטבע, ברורה יותר משמעותה של התביעה לחופש. זו מתחייבת מעצם הקיום. לא ייתכן שיהא האדם משועבד, כשכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות.
האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריות והטמעות בתוך מגדר, גזע או לאום. אין טעם בכך, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לחיות", כאמור. החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל נסיון לברוח ממנו לא ייצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אימרתו המפורסמת של סארטר נהפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות.
[עריכה] האקזיסטנציאליזם: ספרות או פילוסופיה?
רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הינם גם סופרים בז'אנר זה. האקזיסטנציאליזם הספרותי הינו ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק בכדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה על סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרה האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חוייתים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה.
בין הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו.
[עריכה] אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה
אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הינו הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה שלעתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, יוסד על ידי רולו מיי וקרל רנסום רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס איתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה.
כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואיתו אחראיות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתשמשים באקזיסטנציאליזם לעיתם קרובות בכדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהם כמחוללי שינוי בחייהם. כשאר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר יכול לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.
גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פרנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחראיות של קבלת ההחלטות ועם חווית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.
בספריו הרבים, הפסיכיאטר ארווין יאלום, מספר על טיפולים אמיתים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי , ולעתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאור").
[עריכה] הוגים אקזיסטנציאליים בולטים
- פרידריך ניטשה
- סרן קירקגור
- אלבר קאמי
- ז'אן פול סארטר
- אריך פרום
- בלייז פסקל
- מרטין היידגר
- ויקטור פרנקל
- רונאלד לאינג
- ריימון ארון
- סימון דה בובואר
[עריכה] הוגים אקזיסטנציאליים יהודים
- מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג
- אברהם יהושע השל
- אריך פרום
- הרב יוסף דב סולובייצ'יק
- עמנואל לוינס
- יש הרואים במחשבת החסידות סוג של אקזיסטנציאליזם יהודי, בפרט בזרם שהתחיל במנחם מנדל מקוצק דרך מרדכי יוסף לינער ורבי צדוק הכהן מלובלין. גם הסיפורים והתורות של רבי נחמן מברסלב בולטים בדמיונם לספרות ההגות הקיומית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, מאת אפרים מאיר, בהוצאת מאגנס תשס"ד
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חנה קהת, גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא, באתר "דעת"
