קרב בית זכריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

קרב בית זכריה הוא קרב שהתחולל בשנת 162 או 163 לפנה"ס בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד לוסיאס, וסימן את ראשית מפלת המכבים מול צבאות הסלאוקים.

בקרב זה אירע מעשה הגבורה בו נמחץ ונהרג אלעזר החורני תחת הפיל שדקר. במלחמת השחרור נערך שם קרב ג' בשבט (14.1.48)

תוכן עניינים 1 רקע 1.1 הסורים נזעקים 2 המקורות הספרותיים 3 הקרב על בית-צור 4 הקרב בבית זכריה 4.1 המערך הסורי 4.1.1 אור וקול 4.2 מהלך הקרב 4.3 תוצאות הקרב 5 המצור על המקדש 6 ללא קנאים 7 הערה

[עריכה] רקע

מאז פרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס ומות מתתיהו הכהן ב-166 לפנה"ס ניהל יהודה המכבי שורה של קרבות מוצלחים מול הצבא הסלאוקי, החל ממערכת בית חורון, אמאוס ובית צור וכלה במסעות בגלעד, בשומרון, בגליל המערבי, בשפלה ובאדום. בחודש כסלו של שנת 164 לפנה"ס השתלט יהודה המקבי על ירושלים, טיהר את המקדש, חנך אותו, חידש בו את העבודה והתפנה, יחד עם שאר אחיו, להמשך מימוש מטרות המרידה: מאבק ביוונות ובהתיוונות. בינתיים נפטר בסוריה הסלאוקית אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, ותחתיו עלה היורש בן ה-9, אנטיוכוס החמישי, אאופטור. הלה שלט בממלכתו באמצעות המצביא המהולל לוסיאס, אלא שהסתבר כי ממש לפני מותו מינה אנטיוכוס הרביעי את פיליפוס לעוצר הממלכה ולחונך-אומן של בנו, ואף נתן בידיו את הכתר, את גלימת המלכות ואת טבעת המלך. נוצר איפוא מצב מאוד מסובך ומורכב של מלך-ינוקא ושני עוצרי ממלכה, האחד בפועל והשני בפוטנציה. פיליפוס ניהל מלחמות במזרח, ואמור היה לשוב לאנטיוכיה באמצע הקיץ. תאריך זה היה ראש וראשון לשיקולי לוסיאס באשר למשך ניהול המערכה ביהודה: הוא רצה להספיק לשוב לאנטיוכיה לפני פיליפוס.

[עריכה] הסורים נזעקים

יהודה המכבי ניהל פעולת מצור כדי לפרוץ אל מצודת החקרה, המעוז ההלניסטי הסמוך למקדש, ששימש הסמל האחרון באזור יהודה של השלטון הסלאוקי. חיל המצב שהיה במבצר ותושביו הזעיקו את הצבא הסלאוקי. הכוח הסורי-הלניסטי הגיח מצפון, ביצע תפנית מזרחה, ומכיוון דרום מערב לירושלים הצפין לעבר בית לחם כדי להלום במורדים. יהודה גייס את כוחותיו והתארגן לירידה מירושלים כדי להתעמת עם הצבא הסורי. המערכה נקראת בשם המערכה השנייה בבית צור, או קרב בית זכריה, והיא אירעה בין חברון לירושלים, כשהמרחק בין שני המקומות הללו הוא כ- 10 קילומטרים.

לוסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה, כשאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה, לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה. בית צור אמורה הייתה מבחינת המורדים לעכב, אם לא לחסום בכלל, את מהלכיו של לוסיאס בדרכו לירושלים. ללוסיאס, כאמור, אצה הדרך לסיים את המערכה במהירות יחסית. גורם נוסף שזירז את מהלכיו של לוסיאס היה, שבשעה שהחלה המיתקפה על בית צור התנהלה סביב החקרה, כאמור, מלחמת מצור ביוזמת יהודה המקבי. למרות יתרון הכוח הסורי-סלאוקי, נאלץ לוסיאס להתעכב שבעה שבועות יקרים כדי לסיים את משימתו בהבקעת חומות בית צור או בהכנעת העיר ברעב ובצמא.

[עריכה] המקורות הספרותיים

מערכה זו מסופרת הן במקבים א' והן במקבים ב', כשבין הגרסאות מתגלים הבדלים לא מעטים. המחבר המקבי הפליא בפרטים השונים הנודעים לעימות הצבאי: מספר הכוחות, חימושם, תנאי השטח, מועד התקיפה, תנועות הצבא, מקדמי הלם והפתעה, מהלכי הקרב ונתונים מיוחדים כגון השימוש בפילי מלחמה. תיאורים אלה, בהצלבה למקורות אחרים בלתי תלויים, הם די אמינים, וייתכן אף (בספק רב, כמובן) שראה זאת המחבר במו עיניו. בעל מקבים ב' מעיד על פשיטה לילית שערכו יהודה וכוחותיו על המחנה הסלאוקי וכן על בגידתו של קצין יהודי בשם רודוקוס, שהעביר לאויב מידע אודות דרכי הברחת מזון לנצורים. המקור השלישי לאירועי הקרב הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים", המרבה בפרטים על הקרב, מהלכיו ותוצאותיו. הוא מעיד על שימוש המורדים בפלנקס יהודי בקרב. יוסף בן מתתיהו תולה את סיבת הנסיגה הסלאוקית לא באירועים פוליטיים בעייתיים מבית (כפי שנראה בהמשך), אלא מסיבה לוגיסטית של מחסור באספקה. המקור הרביעי הינו "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו, והתיאורים שם דומים לגירסת מקבים א'.

הערה: היות שהמקור העיקרי לקרב זה הינו ספר מקבים א', בונה ערך זה את סיפור המסגרת על-פיו, תוך כדי התייחסות למקורות האחרים שהוזכרו למעלה.

[עריכה] הקרב על בית-צור

המלך הסורי, אנטיוכוס החמישי (למעשה העוצר לוסיאס), אסף את שרי הצבא, אנשים בעלי מעמד פוליטי בכיר וכן את מפקדי הפרשים. בספר מקבים ב' נזכרות 300 "מרכבות חרמש", מרכבות הבנויות כך שממרכז האופן בולטות סכינים משוננות המיועדות לקצור את יחידות הרגלים של האויב. יצויין כי מאז אלכסנדר הגדול פעלו יחידות הפאלאנקס במיתאם טקטי, אסטרטגי ומספרי, עם יחידות הפרשים שבכנפיים ובעורף.

הסלאוקים גייסו לטובת המערכה צבא רב, גם מממלכות אחרות ואף מאיי הים באו שכירים. בסך הכול נמנו מאה אלף רגלי, עשרים אלף פרשים ו-32 פילי מלחמה. במקבים ב' נמסרו נתונים אחרים: 110,000 רגלים, 5,000 פרשים, 22 פילים ו-300 מרכבות מגלים. יוסף בן מתתיהו מונה מחצית מן הכוחות, וזהו, כך דומה, סדר הכוחות הנכון. על הפילים, הודיים במקורם, נאמר שהם "יודעי מלחמה". כלומר, מאומנים ומיומנים בקרבות.

כל הכוחות הללו "ויחנו על בית צור (שישבה על גבעה גבוהה והייתה מנותקת משלושת עבריה במצוקים תלולים) וילחמו ימים רבים ויעשו חישבונות (מכונות מלחמה ומצור, כגון מגדלי מצור, אילי ברזל וכן כלי ארטילריה כגון בליסטרות), ויצאו וישרפון באש וילחמו בגבורה" (מק"א ו' 31). במקבים ב' מתוארת המלחמה בפירוט יתר: יהודה המכבי הצליח, חרף המצור הכבד, להבריח מזון וציוד ללוחמים הנצורים שהתגוננו בבית צור, ורק משהסגיר יהודי בשם רודוקוס לסלאוקים את תוואי נתיבי אספקת המזון והציוד לנצורים, נאלצו המתגוננים להיכנע. אין להוציא מכלל אפשרות כי את ההנחיה להיכנע שיגר יהודה המכבי לנצורי בית-צור, אשר על פי תוכניותיו של יהודה היו אמורים להחזיק מעמד לפחות עד לנפילת החקרא. היות שנפילת החקרא לא נראתה בקרוב, נפלה ההחלטה להיכנע.

[עריכה] הקרב בבית זכריה

[עריכה] המערך הסורי

יהודה המכבי העדיף לפתוח חזית מול הסלאוקים בסמוך לבית זכריה, הממוקמת כ-10 קילומטרים צפונית-מזרחית לבית-צור, כשהנתונים הטופוגרפיים במקום עדיפים היו בעיניו על פני אזור בית צור. פרט לכך היה בית זכריה על ציר ההתקדמות של לוסיאס לעבר ירושלים. "ויסע יהודה מן החקרה (המצודה) ויחן על בית זכריה מול מחנה המלך (כנראה כדי לנסות ולתצפת על תנועותיו). וישכם המלך בבוקר ויסע את המחנה בעברתו בדרך בית זכריה ויערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצוצרות, ואת הפילים הראו דם עינב (ענבים) ותות להעמיד אותם למלחמה (כלומר הישקו אותם במיצים מיוחדים כדי להמריצם ולזרזם לקרב). ויחלקו את החיות למערכות (הכוונה לפאלאנקס) ויעמידו לכל פיל אלף איש משורינים בקשקשים וקובעי נחושת על ראשיהם (מה שמכונה בשם "יחידות כבדות") וחמש מאות סוס (אף הם כבדים) בחור הוכנו לכל חיה" (מק"א ו' 35-32). המספרים מופרזים מאוד אך יש בהם כדי להציג את רצינות כוונותיהם של הסלאוקים לסיים את הקרבות בניצחון. המערך הצבאי המתואר כאן אינו זה שהיה במציאות: לא ידועים מקרים בהיסטוריה בהם עורבב חיל רגילם כבד עם פילים. זהו מעשה חסר תועלת, וככל הנראה מדובר היה בחיל רגלים קל. בהמשך מביא בעל מקבים א' פרטים על אפיריון הלחימה (ה"מגדל") שעל גב הפיל, ובתוכו הלוחמים וכן ה"נווט" ההודי של הפיל ("אלפנטאגוגוס" ביוונית, או "מהוט" בהודית). "ושאר הפרשים (הקלים) העמידו מזה ומזה משני עברי המחנה מפחידים ומכסים במערכות". כלומר כדי לחפות על היחידות הכבדות של הרגלים והפרשים שלעיל.

[עריכה] אור וקול

"וכזרוח השמש על מגיני הזהב (המצופים בלוחיות זהב) והנחושת זרחו ההרים מהם ולהטו כלפידי אש" (מק"א ו' 39). כלומר, מעבר לרושם הויזואלי שהקרינו הלוחמים ההלניסטיים, בהקו המגינים השונים בשמש, העגולים והמארכים-מלבניים, וסינוורו קמעא את המורדים היהודים, תוך כדי התקדמות הכוחות הסלאוקיים צפונה. היה זה מראה מהמם ומפחיד^[1].

בהמשך מסופר כיצד צבא המלך התפצל, בשל נתוני השטח, כשחלקו מתקדם לאורך קו ההר וחלקו בעמק, ובכל מקרה הוא שומר על משמעת טקטית: על קצב צעידה אחיד - "וילכו לבטח ובמשטר" כעדות בעל מק"א (ו' 40). אות המעבר למצב של התקפה נשמע ברקע ואו-אז פרצו החיילים הסבקים בזעקות קרב, בשאגות ובהקשת החרבות על המגינים. נוצר איפוא קול אדיר, שהיה בו כדי להקפיא את דם האויב ולהטיל עליו אימה נוראה.

[עריכה] מהלך הקרב

אין לדעת לאור המקורות האם יהודה המכבי נערך לקרב חזיתי, פנים אל פנים, או שמא בחר בתקיפה מן המארב. נראה יותר שמהלכו היה התקפי-חזיתי, ומתוך כך איבד את מומנט ההפתעה, ההערמה וניצול פני השטח. יהודה כנראה בנה את האסטרטגיה שלו על הדיפת מהלומות הפלנקס של הסורים והתשתן, מה שנקרא בשם "טקטיקת ההדיפה". היה זה בהחלט קשה לביצוע עם 4,000 חיילים בלבד, בלתי מנוסים בניהול קרבות חזיתיים ומול העוצמה והמסיביות הסורית. מקטעי התיאורים המופיעים במקורות השונים ניתן אולי לשער כי יהודה המכבי שיגר תחילה יחידות של סיירים-לוחמים, אשר הסבו לצבא האויב אבידות ראשוניות וכבדות, 600 איש על-פי המסופר.

לתמונת מצב זו משתבץ הסיפור האגדי על אלעזר, אחיו של יהודה המכבי, אשר הסתער על צבא האויב ונהרג. אלעזר זה נקרא אולי "ערן" (אולי על שום עירנותו), ואולי "חורן" (ביוונית – "אאורן"-"חאורן"). הלה חשב, בטעות, כי אחד הפילים, המהודרים באפיריונו ובשריונו, הינו הפיל המלכותי שנושא את אנטיוכוס החמישי. אלעזר הבקיע אליו באומץ ובגבורה, כשהוא מותיר אחריו שובל של חיילים הרוגים, "ויתן את נפשו להושיע את עמו, ולעשות לו שם עולם" – כדברי בעל מקבים א' (ו' 44) – כלומר כדי ליצור מהומה בצבא הסלאוקי ולהטות את גורל המערכה, וכן מטעם אישי, של רצון לזכות בתהילה. אלעזר נעץ את חרבו בבטן הפיל, וזה התמוטט עליו ומעכו למוות.

[עריכה] תוצאות הקרב

סיפור זה סימן את ראשית מפלת המורדים מול צבאות המלך ולוסיאס. יהודה המכבי נסוג עם שארית כוחותיו למעוזו הישן שבהרי גופנה. והצבא הסלאוקי מתפנה לסיים את המצור על בית-צור ולטהר את קיני המורדים מהאזורים הצפוניים והדרומיים של ירושלים.

[עריכה] המצור על המקדש

בית-צור נכנעה לסלאוקים, בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה, לאחר שהסלאוקים חסמו את כל המעברים לעיר. נוסף על כך, אותה שנה הייתה שנת שמיטה שגרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית-צור והתפנו לצור על ירושלים. סביב ירושלים נבנה דייק, כלומר מיגבהות של עפר כבוש לסמל את טבעת המצור ולהעמיד שם את כלי הטיווח הארטילריים. הללו כללו "חישבונות (מגדלי מצור) ויורי אש (חיצים בוערים) ורוגמי אבנים (בליסטראות) ועקרבים (קשתות בצורת עקרב - סקורפיון) לירוא חיצים וקלעים" (מק"א ו' 51).

בעיצומה של המערכה, כאשר נצורי המקדש הירושלמי כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור. היה זה בעקבות שמועות שהגיעו ללוסיאס בדבר פיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה משדות הקרב מול פרס ומדי בראש צבאותיו, כשהוא מתכונן להשתלט על הממלכה הסלאוקית. לוסיאס העדיף לשמור מידע זה לעצמו, מחשש לתגובה בלתי צפויה של הצבאות ביהודה, ועל כן הכריז כי עייפו מהמלחמה ונשחקו ומעדיפים, תחת המשך מתיש של המצור, להגיע להסכם עם המורדים, שעיקרו: מימוש הפריבלגיה הישנה של הזכות לחיות על פי חוקי האבות, שמשמעה אוטונומיה, לפחות דתית-פולחנית, ומתוך כך יישמט הבסיס להתפרצות המרד וכעת – להמשכו.

המורדים נתנו את הסכמתם לכך, אך טרם עזב המלך את המקום ציווה להרוס את החומה סביב הר ציון, "ויסע בחיפזון וישב לאנטיוכיה וימצא את פיליפוס מושל העיר ויילחם בו ויקח את העיר בתוקף" (מק"א ו' 63).

[עריכה] ללא קנאים

בשעה שאנטיוכוס ולוסיאס עזבו את יהודה שב יהודה המקבי ושלט באזור. אלא שהפעם, בשל הסכם השלום שנחתם, הוצא הרבה אוויר מבלון המרד. קנאים וחסידים עזבו את יהודה המקבי וצבאו התדלדל בשל מיעוט המפעלים הצבאיים. יהודה החל להתפנות לתוכניות מדיניות יותר.

קרבות מרד החשמונאים
קרב מספר	1	2	3	4	*	5	6	7	8
אתר הקרב:	מעלה לבונה	בית חורון	אמאוס	בית צור	שחרור ירושלים ובית המקדש	בית זכריה	כפר שלמא	חדשה	אלעשה
שנה לפה"ס:	167	167	165	164	164	162	162	161	161
מצביא יווני-סלאוקי:	אפולוניוס	סירון	גורגיאס ניקנור ותלמי	ליסיאס	*	ליסיאס	ניקנור	ניקנור	בכחידס
מצביא יהודי:	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	*	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי	יהודה המכבי

[עריכה] הערה

1. ^ בג' אייר תש"ח, יום לפני נפילת גוש עציון, עשו הערבים טקסיס הפחדה דומה ללוחמי כפר עציון. הלוחמים הערבים, שנשאו עליהם חפצי מתכת מבהיקים שונים (אבזמי חגורות, כלי נשק בריטיים וסכינים גדולות), נעמדו בעמק ברכה, במקום בו עמדו הסלאוקים, והתקרבו בגלוי (שלא כדרכם) לכפר עציון. זריחת השמש והמראה המסנוור והמרהיב הפחיד והתיש עוד יותר את לוחמי כפר עציון העייפים, וזאת בנוסף לקושי להילחם מסנוור.