קרב קרני חיטין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית. אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |
|
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
| קרב קרני חיטין | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
| ממלכת ירושלים | איובים | ||||||||
| מפקדים | |||||||||
| גאי דה ליזיניאן, מלך ממלכת ירושלים | צלאח א-דין | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| כמעט כל הצבא | המספרים המדויקים אינם ידועים, אך אבודתיהם היו קלות יחסית | ||||||||
קרב קרני חיטין הוא ניצחונו הגדול של צלאח א-דין על הצלבנים. הייתה זו נקודת השבר של ממלכת ירושלים. הבניין המפואר שהקימו הצלבנים בעקבות מסע הצלב הראשון עבר רעידת אדמה שאין שנייה לה והתמוטט כמגדל קלפים. התבוסה בקרב הזה הייתה קשה כל כך שכמעט כל הערים וכמעט כל המבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין. האבדות בנפש וברכוש בקרב ובמה שבא אחריו היו קשות עד כדי כך שלעולם לא הייתה עוד ממלכת ירושלים גורם ראשון במעלה בלבנט.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
ההצלחה של הנוצרים מממלכת ירושלים להחזיק מעמד בים המוסלמי נזקפת בראש ובראשונה לשלושה גורמים עיקריים: איכות צבאם, שלטונם הריכוזי ופירוד הכחות בקרב המוסלמי. רק בעיה דמוגרפית קשה מנעה מהצלבנים את האופציה לנצל את הצלחתם בשדות הקרב ולכבוש חלקים נוספים מהמזרח התיכון. השלטון המרכזי החזק ששרר בממלכה במחצית הראשונה של המאה ה-12 נחלש במחצית השנייה והאריסטוקרטים החלו לפרוק את עול המלוכה תוך כדי שהם מנצלים פרצות בחוקים ומנהגים שהיו רווחים באירופה לניהול מדיניות משל עצמם. הפירוד המוסמלי לנסיכויות קטנות ויריבות היה לעזר רב לנוצרים. הנסיכויות המוסלמיות נלחמו האחת בשנייה ואפילו כרתו בריתות צבאיים עם ממלכת ירושלים נגד נסיכויות אחרות.
הפירוד המוסמי הגיע לקצו עם עלייתו של נור א-דין באמצע המאה ה-12. נור א-דין הצליח לאחד תחת שלטונו את האמירויות הסוריות ולאחר מלחמות אחדות הצליח לכבוש את מצרים. בתקופת שלטונו של נור א-דין היו מספר פעולות איבה בינו לבין הצלבנים, אך אף צעד לא הצליח לזכות ביתרון משמעותי. נציבו של נור א-דין במצרים, צלאח א-דין, החל עד מהרה לחתור תחת אדונו ועם מותו קרע את הירושה מבניו והשתלט בעזרת כוחות מצריים על השטחים שהיו בחזקתו של אדונו לשעבר.
אמנם, רואים, לפעמים, בצלאח א-דין יוזם הג'יהאד נגד הנוצרים בארץ ישראל.[1] ומצביעים על המסורות שירש מישבתו במוצול ומאדונו חדור האמונה, אך התמונה המלאה מורכבת יותר מהחזון המשיחי של מוסלמי חדור אמונה המגרש את הכופרים הנוצרים מאדמת ארץ ישראל. קיימות עדויות נוספות שסותרות במידה מסוימת על החזון המשיחי הזה. היסטוריונים מוסלמים אחדים בני התקופה מסתייגים מפועלו והוא אף לא מקבל את תמיכת החליף לפעולותיו. יתרה מכך, החליף עוזר, לעתים, לגרועים שבאויביו. כמו כן, בעשור הראשון לשטונו לא ביקש צלאח א-דין לחסל את הממלכה הצלבנית, אם כי כמובן הודאג מפועולתיהם נגד מצרים שהייתה כעת תחת שלטונו. בשלבים מאוחרים יותר, ידע לנצל את כוחו המשלהב של הג'יהאד לגיוס המונים לצבאו נגד הנוצרים, ואכן יזם אותו בשלב מסוים במטרה למוטט את הממלכה הנוצרית.[2]
השלטון הריכוזי החזק שאפיין את ממלכת ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-12 הלך ונחלש לקראת סוף המאה. המלך בלדווין הרביעי (1174-1185) שהיה שליט הממלכה במשך רב התקופה שבה התמודדו הצלבנים עם צלאח א-דין הצליח, אמנם, לבלום את נסיונות ההתפשטות של האיובי, אך שלטונו עורער בצורה קשה על ידי האריסטוקרטים הבכירים. אריסטוקרטים אלו שאפו להגביל את כוחו של השלטון המכרזי ולהגדיל על ידי כך את עצמאותם הפרטית. עם מותו של בלדווין הרביעי, השלטון עבר להלכה ליורשו, בלדווין החמישי שנפטר פרק זמן קצר לאחר מכן בעוו ילד. בעזרת תככים ותחבולות שונות, הצליח גאי דה ליזיניאן לתפוס את השלטון ולסלק את ריימון מטריפולי שהיה העוצר לילד והיה אמור לקבל את השלטון במקרה שהילד ימות. הפיכת החצר הסתיימה ללא שפיכת דמים, אך כוחם של האריסטוקרטים הבכירים התגבר עוד יותר והיו לכך השפעות הרות אסון על הממלכה במלחמתה נגד צלאח א-דין.
רנו משאטיון היה אחד מאותם אצילים שביקשו לפרוק את עול השלטון המרכזי. הוא עשה בנחלתו כברפובליקה עצמאית הכפופה רק להלכה לשלטון המרכזי. סירובו להשמע להוראות המלך ואף ניהול מדיניות חוץ משל עצמו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהסכמים שנחתמו בין המלך לבין צלאח א-דין היו בין הגורמים לפרוץ מעשי האיבה שהביאו לתבוסת הנוצרים בקרב קרני חיטין. יחד עם זאת, כפי שנכתב לעיל, רנו לא היה בשום פנים ואופן מיוחד בהתנהגותו המתריסה כלפי השלטון המרכזי. אצילים רבים ראו במלוכה גורם עוין וביקשו להצר את צעדיה. ייתכן גם שמעשי האיבה היו פורצים גם ללא התגרויותיו של רנו, אך התקפותיו על אוחרות של סוחרים ושל עולי הרגל לחאג' היו לעילת מלחמה נוחה לצלאח א-דין ועזרו לו ללכד את כוחותיו בג'יהאד נגד הנוצרים הפוגעים בעולי הרגל.
[עריכה] שדה הקרב
[עריכה] הפיקוד
[עריכה] הצדדים הלוחמים
[עריכה] הצבא הנוצרי
ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים
הצבא הנוצרי הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה וצבאות המסדרים. שני מסדרים היו נוכחים בקרב: הטמפלרים וההוספיטליירים. לצד האבירים היו למסדרים פרשים קלים המוכרים בשם טורקופולים שהיו אמורים לסייע לאבירים במלחמתם נגד הפרשים הקלים של המוסלמים. אף שהמסדרים נשמעו הלכה למעשה לפקודות המלך, הם לא היו תחת פיקודו הישיר ולא היו חייבים בשירות צבאי למען הממלכה. צבא הממלכה גויס בצורה דומה לגיוס צבאות ימי הביניים באירופה. הצבא המלכותי סיפק כמחצית מכלל האבירים ואת רוב חיל הרגלים.
האבירים הרכיבו את חיל הפרשים הכבדים. בדומה לאבירים באירופה, חימושם כלל רומח כבד לדקירה, חרבות, גרזנים, אלות וכלי נשק אחרים לקרב פנים מול פנים. להגנת לבשו שריון שרשראות, קסדה ופרטי שריון נוספים. בנוסף לשריון היה להם מגן שבתקופה זו היה בצורת מחומש עם קצה הפונה כלפי מטה. המגן כיסה את גופו של הפרש בעת ישיבתו על הסוס. טקטיקת הלחימה הייתה דומה למקובל באירופה והסתכמה בהסתערות פתאומית של גוש ברזל מלוכד לעבר האויב. אם ההסתערות הצליחה, השפעתה הייתה הרסנית ודי היה בהסתערות מוצלחת אחת של הפרשים הכבדים של הצבא הנוצרי על מנת לנצח את הקרב ולטבוח באויב.
חולשתם הייתה במספרם הנמוך ובכושר התמרון הירוד שלהם. בגלל צורת הלחימה הסוסים שבהם השתמשו האבירים היו איטיים יחסית ולא היה בכוחם להדביק את הקשתים הרכובים ופרשים קלים אחרים של המוסלמים. לכן, אם בודדו משאר הצבא, היו נתונים לחסדי הקשתים של האויב שהיה עושה בהם שמות. סך הכול כלל הנוצרי כ-1200 אבירים (כ-600 מהממלכה וכ-300 מכל אחד משני המסדרים)
[עריכה] הצבא המוסלמי
- ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין
[עריכה] הקרב
[עריכה] תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה
הגיוס הטוטלי של ממלכת ירושלים פגע בה אנושות כי לא נשארו חיילים שהיו יכולים להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגנים שנשאר להגן על מקומות היישוב הנוצריות נכנע במהירות ורק נקודות ישוב בודדות נשארו בידיים נוצריות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי. הזעזוע שגרמה התבוסה יחד עם איבוד ירושלים ומקומות הקדושים לנצרות הייתה הגורם שהניע את המסע הצלב השלישי מאירופה לארץ ישראל. מסע הצלב החדש שהשתתפו בו כמה עשרות אלפי חיילים לא הצליח להשיב את מה שאבד לממלכה בקרב בודד זה. רק רצועת חוף צרה ודלה נכבשה בחזרה. הקיצוץ הגדול בשטח הממלכה צמצם למינימום את מספר החיילים שהיה בכוחה להחזיק וכך עלה כוחם של המסדרים. רצועת החוף הנוצרית הלכה וגוועה לאטה עד אשר גורשו אחרוני הצלבנים בסוף המאה ה-13 מאדמת ארץ ישראל.
[עריכה] לקריאה נוספת
קיימים מקורות ראשוניים שעוסקים בתקופה, אך קשה להשיגם והמקורות המשניים והשלישוניים יכולים לתת לתמונה טובה. יחד עם זאת, קוראים המעוניינים בכך יכולים לגשת למקורות ראשוניים שאת מרביתם ניתן למצוא במאגר אלקרטוני Medieval Sourcebook
פרופ' יהושע פראוור מהאוניברסיטה העברית כתב מספר ספרים על ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הספרים יצאו בהוצאת ביאליק. אלו המקורות המקיפים וזמינים ביותר לקורא העברי. קיימים גם מקורות רבים מאוד באנגלית ובצרפתית שגם הם זמינים. המידע על המסדרים הצבאים והצבאות השונים נמצא בדרך כלל בספרים ממוקדים יותר וקשה למצוא מידע מקיף אודותיהם בספרי רקע גדולים שעוסקים בדרך כלל בתהליכים הגדולים ולא בפרטים הקטנים.
[עריכה] ספרים כלליים שעזרו לכתיבת הערך
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- H.E. Mayer, The crusades, Oxford 1973
[עריכה] ספרים על הצבאות והקרב עצמו
הוצאת אוספרי מתמקדת בפן הצבאי, הטקטי והאסטרטגי של ההיסטוריה
- David Nicolle, Richard Hook, The crusades, Osprey 1988
- Terence Wise, G. A. Embeleton, Armies of the crusades, Osprey, 1978
- David Nicolle, Crista Hook, Knight hospitalier vol I, Osprey, 2001
- Helen Nickolson, Wayne Reynolds, Knight Templar, Osprey, 2004
- David McBride, Angus McBride, Saladin and the Saracens, Osprey, 1986
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב קרני חיטין |
- מסלול הצבא הנוצרי באתר סנונית - העתקה מהמאמר של בנימין זאב קדר שפורסם בהוצאת בית צבי
[עריכה] הערות שוליים
- ^ למשל בפרסום של המכון לחקר פלסטינה של אונ' ביירות [1]
- ^ הסברים על העמדות השונות והפניות למקורות נוספים אפשר למצוא אצל פראוור בעמודים 435 - 438
