מסע הצלב הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסע הצלב הראשון (1096 – 1099) - הראשון במסעי הצלב לארץ ישראל. מטרתו הייתה כיבוש ארץ ישראל וגאולת כנסיית הקבר. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, כבשו אותה, וטבחו באוכלוסייה היהודית והמוסלמית שבה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמה ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל, וכן ממלכות צלבניות נוספות במזרח.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי וסיבות למסע הצלב הראשון
ערך מורחב – רקע וסיבות למסע הצלב הראשון
אפשר לומר בהכללה גסה שבעת מסע הצלב הראשון היו שלושה כוחות עיקריים שהיה להם חלק במסעי הצלב או השפעה עליהם:
- האימפריה הביזנטית
- המוסלמים
- הנוצרים במערב אירופה
באותה תקופה, ארץ ישראל הייתה תחת שלטון מוסלמי שנמשך כמעט ללא הפרעה כבר כמה מאות שנים מכיבושה על ידי הערבים במאה ה-7. הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם כנגד הפלישה.
האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ואסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג'וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.
בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת ששימשה מעין עוגן לנוצרים. משתתפי מסע הצלב באו בעיקר מפרובנס (דרום צרפת), איטליה.
[עריכה] קריאת האפיפיור
ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדשה לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא למסע צלב לארץ הקודש שמטרתו לשחרר את הקבר הקדוש מידי הכופרים, ושיעבור דרך קונסטנטינופול, בירת הנוצרים המזרחים (הביזנטים) על מנת לעזור ל"אחים במזרח" (כנגד האיומים של הסלג'וקים). לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אבל ההמון הבין את המטרה העיקרית של מסע הצלב כשיחרור הקבר הקדוש, בעוד שכוונתו של האפיפיור הייתה לעזור לכנסייה המזרחית, במטרה לאחד את שתי הכנסיות, המזרחית והמערבית.
[עריכה] מסע ההמונים - הגל הספונטני
בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם "פטר איש המדבר". כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופוליס הגיעו מתי-מעט.
כאשר ה"צלבנים" הללו נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. הפוגרומים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.
קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, אלכסיוס קוֹמְנֵנוּס קיסר האימפריה הביזנטית, ראה לפניו אספסוף רעב וסגר בפניהם את שערי העיר. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לתורכיה, שם הם פגשו בסלג'וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה.
[עריכה] מסע האבירים
[עריכה] הגעת המחנות לקושטא
במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שיצא גם הוא מזרחה. אפיפיור התכוון לשלוח צבא המורכב מתושבי פרובנס (בתקופה הנדונה השטח הצרפתי שמדרום לנהר הלואר), אך התוצאות עלו על ציפיותיו ובסופו של דבר יצאו לדרך 4 מחנות, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת האפיופר.
המחנות לפי סדר יציאתם מזרחה: המחנה הלורני, מחנה מארצות שפך הריין, החלקים הדרומיים של ארצות השפלה. השטח הזה היה תחת שליטת האימפריה הרומית הקדושה ומפתיע שהם ההצטרפו למסע הצלב בגלל המתיחות בין קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור באותה עת. בראש מחנה זה עמד גוטפרואה מבויון. מחנה נוסף בראשותו של בוהמון וטנקרד שהורכב מנורמנים דרי דרום איטליה
המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט.
האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס, שליט הממלכה הביזנטית, עזר להם לחצות את הבוספורוס, תמורת שבועת נאמנות (הומאג') שכל מה שהם יכבשו במזרח ימסר לידיו. אחד מהמנהיגים, טנקרד שמו, הצליח לחצות באופן עצמאי ולהתחמק משבועה זו.
[עריכה] המעבר דרך אסיה הקטנה
ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג'וקים התרחשה בניקיאה, בירת ממלכת רום הסלג'וקית. הצלבנים כבשו את העיר ומסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הלצבנים במסעם מזרחה, וליד דוריליאום נתקלו בצבא הסלג'וקי בראשות המלך קיליץ'-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד זה מזה, נצחון הסלג'וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה.
[עריכה] ייסוד הנסיכויות הצלבניות
במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאֶדֶסָה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון, שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שהם כובשים.
היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בסוריה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הנורמני, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.
[עריכה] פלישה לארץ ישראל
לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (סוף 1098).
הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה, ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.
הצלבנים המשיכו לכיוון ירושלים דרך בית חורון, ובהגיעם לנבי סמואל, הם ראו לראשונה את ירושלים. הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזמירת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ Montjoie).
[עריכה] כיבוש ירושלים
מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלק גם נשארו באדסה ואנטיוכיה).
ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של יהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. כמובן שהשיטות האלו לא עזרו והחומה לא נפלה. הם החליטו לבנות מכונות מצור, אבל גילו, שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.
מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עויין, ומחנה מוסלמי פאטימי ענקי נמצא בדרכו לירושלים לתקוף אותם.
בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבע מחנות ניסו לפרוץ בארבע מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרואה מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום ו' 15 ביולי, חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרואה להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרואה פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.
הצלבנים ביצעו טבח אכזרי בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל הנמצאים בו נשרפו למוות, ומוסלמים רבים נהרגו במסגד אל אקצה. ביומיים הבאים נמשך הטבח האכזרי. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים.
לאחר הכיבוש גילו הצלבנים שאין להם תוכניות להמשך, והתגלעו חילוקי דעות לגבי אופי הממלכה שעליהם להקים. לבסוף נבחר גודפרואה מבויון למלך על ממלכת ירושלים. גודפרואה הוא הדמות הפחות בולטת מבין המנהיגים, והוא נבחר כמועמד של פשרה, וכן בזכות העובדה שהוא היה הראשון לפרוץ אל העיר. גודפרואה נמנע מלשאת תואר מלך באומרו ש"אם ישו נשא כאן כתר קוצים, אני לא אשא כאן כתר מלכות", והוא בחר לעצמו תואר צנוע יותר "מגן הקבר הקדוש". הוא החזיק בתואר זה כשנה, עד שמצא את מותו תוך כדי מצור על העיר עכו.
[עריכה] תוצאות המסע
מבחינות רבות, מסע הצלב הראשון היה גם המוצלח שבהם. הצלבנים הצליחו להביס את הסלג'וקים ולקרוע מהמוסלמים שטחי אדמה גדולים, ובראשם כמובן ממלכת ירושלים.
בטווח הארוך יותר, מסע הצלב הראשון גרם למפגש בין התרבות האירופאית לתרבות המוסלמית, והיה לתחילתם של יחסי מסחר והפריה תרבותית הדדיים.
[עריכה] ראו גם
- ממלכת ירושלים
- לוח התקופות בארץ ישראל
- ריימון ד'אגילר
