רבנו גרשום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רבנו גרשום מאור הגולה (960 - 1040/1028) - מגדולי חכמי ישראל. מנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. (מכונה בשם רגמ"ה).

לא ברור היכן נולד, אך יש מסורות שלפיהן היה זה בעיר מץ (כיום בצרפת). כאדם צעיר שימש מלמד תינוקות וכך התפרנס. את פעילותו העיקרית עשה בעיר מגנצא (מיינץ, גרמניה). רבו המובהק היה ר' יהודה בן רבי מאיר הכהן הזקן המכונה לרוב בשם ר' ליאון/ליאונטין - אשר ידוע לנו עליה רק מעט, הרש"ל מציין שרגמ"ה קיבל מתורת רב האי גאון, ציון זה שאינו ברור דיו מבטא את היחס המקובל אל רגמ"ה כדמות המכוננת והמבססת של המרכז התורני באשכנז לאחר שקיעת המרכז התורני בבבל וסיום תקופת הגאונים .

אחיו רבי מכיר היה חכם גדול אשר חיבר את "אלפא ביתא דר' מכיר" תרגום מילים תלמודיות לצרפתית.

מסופר שבנו היחיד (ולפי כמה טענות, גם אשתו) המיר דתו כתוצאה מאונס. אף על פי כן, משמת הבן אחר כך בעודו צעיר, הוא ישב עליו שבעה. המקור הקדום ביותר לכך הוא האור זרוע, אשר בו נכתב כי רבנו גרשום ישב על בנו ארבעה-עשר יום כאשר התנצר, לעומת מקורות מאוחרים יותר כמו הבית יוסף בהם נכתב כי ישב עליו ארבעה-עשר ימי אבל כאשר מת. גם על אשתו השנייה בונא לא ידוע לנו מלבד כתובתה שנמצאה .

יצירתו התורנית הייתה רב-גוונית ובכמות והיקף רחבים מאוד ביחס לדורות הסמוכים לו, וכללה פסקים, (ספרות שו"ת) בידינו נשארו כ-120 פסקים כאלה, עניני נוסח והמסורה של התלמוד והמקרא ועוד ... יש מסורות שלפיהן חיבר פירוש על כל התלמוד, אך כמעט כולו אבד. ישנו פירוש שמיוחס לו ונמצא בכמה מסכתות ש"ס, אך למעשה רובו נכתב בידי תלמידיו ומכונה בשם "קונטרס מגנצא".

בתשובותיו בהלכה הוא תקיף ומקובל בפיו מטבע הלשון: "אשיב לפי מה שהראוני מן השמים".

הוא חיבר סליחות ופיוטים שבהם הוא משמיע את זעקת עם ישראל המעונה לפני אביו שבשמים:

"העיר הקודש והמחוזות

היו לחרפה ולבזות

וכל מחמדיה טבועות וגנוזות

ואין שיור רק התורה הזאת" (מתוך "זכור ברית", סליחות ערב ראש השנה)

רבים מפיוטים אלה כתב בעקבות הצרות שבאו על יהודי צרפת ואשכנז בשנים 994, 1007, 1010.

רש"י כתב עליו:

"רבינו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים (כנראה איטליה) תלמידי תלמידיו הן". ומרש"י ואילך מוזכר הרגמ"ה כמאור עיני הגולה אצל חכמים רבים מגדולי אשכנז וצרפת.

רוב חכמי הדור הבא באשכנז היו תלמידיו, חכמים אלו כונו בשם "חכמי לותיר" (על שם לותרינגיה) ביניהם שלושת רבותיו של רש"י, רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק בר יהודה, ורבי יצחק הלוי סג"ל.רבי אליעזר הגדול שישב בראושת הישיבה לאחר פטירת רגמ"ה,ר' יהודה הכהן מחבר ספר הדינין. תלמיד חבר לרגמ"ה, מבוגר במעט מרבינו גרשום, ומפורסם מאד, הוא רבי שמעון הגדול ממגנצא, מגדולי פייטני אשכנז.

[עריכה] תקנותיו והשפעתן

ערך מורחב – חרם דרבנו גרשום

"חרם דרבנו גרשום" הפך למושג מוכר מאין כמוהו במשפט האישות היהודי, אף כי הללו לא מוזכרות כמעט בקרב תלמידיו ותלמידיהם, ובקרב החוקרים קיים ויכוח עד כמה יש לייחס אותן אליו. שתי התקנות הידועות ביותר המיוחסות לו אסרו על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, אף שההלכה במקורה אינה אוסרת על שני דברים אלו. בנוסף מפורסמת גם תקנה שלו שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. על פי כמה מקורות, שאמינותם אינה ברורה, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף העברי, דהיינו שנת 1240. בכל מקרה כלל ישראל קיבלו עליהם את תקנות אלו גם אחר כך, ואף יהדות תימן, שלא קיבלה אותן, כפופה להן במידה רבה בעקבות החלת הדין הרבני בישראל עליה.

בנוסף היו לו עוד כמה תקנות, ידועות פחות. ביניהן:

איסור להגיה ספרים מסברה (תקנה זו נזכרה על ידי רבנו תם ולא ברשימות אחרות, ודווקא היא האמינה ביותר, על שום המקור הקדום שמזכיר אותה).
זכותו של מאבד אבדה לדרוש שהציבור יכריז כי כל היודע עליה יחוייב לידע אותו.
רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
אדם לא יוכל למנוע משונא שלו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
המיעוט צריך להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
עוברי אורח צריכים להשתתף במתן כספים לאביונים בפורים.
אסור לעכב ספרים שניתנו בפקדון כערבות לתשלום חוב.
אסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה חטאו, ועל כן אפילו אין למנוע מהאנוס שחזר בתשובה לעלות לברכת כהנים).

נראה, בכל מקרה, שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו יחייבו את כל הדורות ואת כל הזמנים. אלא רק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבו כחובה.

יש שטענו שהתקנות העיקריות בענייני אישות אינן שלו, שכן יש מקורות שבהן אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים. יצחק בער סבר שדווקא האיסור לשאת שתי נשים יסודו בתקנה של רבנו גרשום, אך לא כך שאר התקנות.

חלק מהחוקרים רואים בתקנותיו ביטוי לשינוי מרחיק לכת לגבי מעמדה של האישה ביהדות. אחרים חולקים עליהם ולא רואים בתקנות אלו ביטוי לגישה חדשה ביהדות לגבי הנושא הנ"ל .