רוברט פלקון סקוט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סר רוברט פלקון סקוט (6 ביוני 1868 - 29 במרץ 1912) היה קצין אנגלי בצי המלכותי ומגלה ארצות ביבשת אנטארקטיקה.
במה שנחשב בתחילת המאה ה-20 כ-"המרוץ לקוטב הדרומי", הגיע סקוט שני, אחרי הנורבגי רואלד אמונדסן שהקדים אותו בכחודש אחד. בדרכו חזרה מהקוטב הדרומי לבסיס האם, נספה סקוט יחד עם ארבעת חבריו למסע. סקוט הוא ממגלי הארצות המפורסמים של יבשת אנטארקטיקה, ונחשב, בעיקר בבריטניה, כגיבור טראגי של המסעות ההירואים לאנטארקטיקה לכיבוש הקוטב.
[עריכה] המסע הראשון
סקוט יצא למסעו הראשון בשנת 1901. כשנה לפני כן פגש במקרה את נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון, ושמע שהחברה מתכננת לשלוח משלחת לחקור את הקוטב הדרומי. סקוט הגיש בקשה להתמנות לתפקיד מפקד המשלחת, ולאחר שנענה בחיוב, יצא למסעו באונייה "דיסקברי". לאחר הפלגה ממושכת, נתקל סקוט במכשולים אשר אילצו אותו להפסיק את מסעו באונייה, ולהשתמש בכדור פורח. לאחר ירד ליבשה, הקים מחנה, והמשיך במסע תוך שהוא נאבק בסופות שלג קשות ביותר. סקוט ואנשיו נשארו באזור הקוטב למשך חורף שלם, וחזרו לאנגליה בספטמבר 1904. במסעו זה הגיע סקוט למרחק של כ-700 ק"מ מהקוטב הדרומי. היה זה הישג חשוב מאוד, אשר זיכה את סקוט באות הצטיינות שניתן לו על־ידי מלך אנגליה.
[עריכה] המסע השני
מספר שנים לאחר מסעו הראשון, שוב התעורר בסקוט הרצון לכבוש את הקוטב. הוא ביקש להשתחרר מהצבא והחל לגייס כספים לצורך המסע. בשנת 1910, לאחר שגייס די כסף, הפליג מלונדון באונייתו "טרה-נובה". סקוט הקים את הבסיס במרחק של 300 ק"מ מהקוטב הדרומי ומשם יצא עם קומץ מאנשיו לקוטב. לנוכח התנאים הקשים, לקח עמו סקוט רק את הטובים שבאנשיו. לאחר מסע ממושך הגיע סקוט לקוטב הדרומי ב-17 בינואר 1912, אך מצא שם דגל נורבגי מתנופף. באוהל סמוך מצא פתק, ממנו הבין שיריבו רואלד אמונדסן ואנשיו הגיעו למקום כבר בחודש דצמבר 1911.
בדרכם חזרה חל מפנה לרעה במזג האוויר. הטמפרטורה ירדה עד 79° מתחת לאפס, וסופות שלגים השתוללו. לבסוף, שבר אחד מאנשי המשלחת את רגלו ומת. לאחר שאבדו את דרכם, ולאחר שאזל מלאי המזון, מצאו סקוט ושני האנשים שאתו את מותם במדבר הקרח. שיירה שיצאה להצילם מצאה את גופותיהם. בבגדיו של סקוט נמצא פתק שנכתב ב־12 במרץ 1912 ובו הסביר את מצבם.
נהוג לייחס את כישלון המסע השני לעובדה שסקוט בחר להשתמש בסוסי פוני כבהמות משא, בעוד שאמונדסן בחר להשתמש בכלבים, שנתגלו כעמידים יותר לקור האנטארקטי.