רחפת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רחפת (או ספינת רחף) היא כלי רכב בעל מערכת דחף הפולטת אוויר בלחץ כלפי מטה, לעבר המשטח עליו הרחפת נעה. רחפת יכולה לנוע מעל כל משטח חלק דיו כאדמה, ביצה או ים, שכן אין לה מגע ישיר עם המשטח, אלא היא נעה על מעין "כרית" של אוויר דחוס.
[עריכה] היסטוריה
העדות המתועדת הראשונה לרחפת היתה בשנת 1716 על ידי עמנואל סוודנבורג, מתכנן ופילוסוף שבדי. הרכב שבנה הונע על ידי כוח אדם. הרכב נראה כמו גוף של סירה הפוכה עם תא נהג במרכז. באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, המהנדס הבריטי סר ג'ון אייזק תורניקרופט בנה מספר דגמים של כלי שייט נסיוניים שהתבססו על העקרון של שימוש באוויר להקטן הגרר בין גוף כלי השיט לבין המים. הוא אף רשם מספר פטנטים על כך ב 1877 אך לא נמצאו להם אז שימושים ישומיים.
המהנדס הפיני די טוביו ג' קאריו, שעבד כמפקח הראשי של ולטיון לנטוקונטהדס (VL), חברת מנועי מטוסים, החל לתכנן כלי רכב הנע על כרית אוויר ב 1931. הוא בנה ובחן את הרכב שלו שכונה "פינטה ליטייה" (גלשן שטח) ורשם עליו פטנטים. הוא נחשב לבונה הראשון של רחפת שימושית, אך הוא לא הצליח לגייס מימון מספיק לבנייה מסחרית של רחפות.
המהנדס הסובייטי ולדימר לבקוב בנה באמצע שנות השלושים כ 20 יחידות של רחפות תקיפה וטורפדו מהירות. אב הטיפוס הראשון שלו, L-1, הצטיין בתכנון פשוט מאוד : שני גופי קטמרן (מעין קיאק מוארך) קטנים מעץ חוברו זה לזה והונעו בשלושה מנועים. שני מנועי מטוס רדיאליים M-11 הותקנו במאוזן על המשטח שחיבר את הקטמרנים ודחפו אוויר מטה ביניהם, ומנוע שלישי הותקן באחורי הרחפת על רגליות ניתנות להסרה והקנה לרחפת תנועה קדימה. במבחנים השיגה רחפת זו מהירות של כ 130 קילומטר לשעה.
כיום משמשת הרחפת בעיקר למטרות תירותיות.
