שירה דיבורית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שירה דיבורית (Sprechgesang) או (Sprechstimme) (קול דיבור) היא טכניקה של הפקת קול שבין שירה לדיבור. מאז סוף המאה ה-19 נעשה בה לעתים שימוש על ידי מלחיני מוזיקה קלאסית.
בהקדמה ל"פיירו לינר" (1912) מסביר ארנולד שנברג איך משיגים שירה דיבורית טובה. לדבריו, יש לקיים את המקצבים המסומנים בתווים, אבל בעוד שבשירה רגילה צריך להתמיד באותו גובה כל עוד נמצאים על אותו תו, בשירה דיבורית יש להתחיל בגובה המצוין אך מיד להינתק ממנו, אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה. התוצאה אינה צריכה לדמות לא לשירה רגילה ולא לדיבור רגיל.
השימוש המוקדם ביותר בטכניקה זו שידוע עליו נעשה באופרה של אנגלברט הומפרדינק, "ילדי המלך" (1897), אבל היא נקשרת יותר למלחיני האסכולה הווינאית השנייה. שנברג מבקש טכניקה זו בכמה יצירות: תפקיד הקריין ב"גורה לידר" (שירי גורה, 1911) כתוב בשירה דיבורית, כמעט כל "פיירו לינר" ("פיירו הסהרורי", 1912) נוקט בטכניקה זו, והיא משמשת גם באופרה שלו "משה ואהרון" (1932). בתיווי המוזיקלי של שנברג, שירה דיבורית מסומנת בדרך כלל בצלבים קטנים על רגלי התווים, או שראש התו עצמו הוא צלב קטן. כך נראים הצלילים הראשונים מתוך פיירו הסהרורי: 
אלבן ברג משתמש בווריאציה על הטכניקה, כשהוא מבקש לבצע חלקים מן האופרות שלו "ווצק" ו"לולו" בין שירה דיבורית לשירה רגילה.
קורט וייל אימץ שירה דיבורית להתאים את קולה הייחודי, אם כי לא-לירי, של לוטה לניה לתפקיד ג'ני באופרה בגרוש. גם בתפקידו של מקי סכינאי נעשה שימוש בטכניקה זו.
השילוב של שירה דיבורית עם שירה ממש אצל ברג מסומן בקו יחיד על רגלי התווים. אפשרות שנוצלה על ידי מלחינים אחרים היא להשתמש ב-X במקום בראשי תוים מקובלים.
בגרמניה של היום, מאז ראשית שנות ה-90', המונח "שירה דיבורית" קיבל משמעות חדשה, פופולרית יותר של "מוזיקת ראפ בשפה הגרמנית".
