תהליך הציוויליזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תהליך הציוויליזציה מהחשובים שבין ספרי המחקר בתחום הסוציולוגיה-ההיסטורית, אותו חיבר בשנת 1939 נורברט אליאס, הבוחן את התהליך ההיסטורי (ומכאן הוא על קו התפר שבין המחקר ההיסטורי לסוציולוגי) בהתפתחות התנהגותם של האנשים, מהמאה ה-12 בשלהי ימי הביניים ועד למאה ה-19 בעת החדשה.

השאלה העקרונית של מדעי האדם במאה ה-19 היא כיצד נהפכנו למי שהננו. אליבא דאליאס, פעולתם של יחידים בחברה משולבות ומשורגות בפעילותם של אנשים רבים אחרים, שאין הם באים עימם במגע ואין הם מכירים אותם. האנשים בחברה זקוקים למנגנון פיקוח פנימי של כל אחד מן המשתתפים אשר ישלים את הפיקוח החברתי החיצוני. אליאס גוזר מכאן את קווי המתאר של האדם המודרני המתאפיינים בהתנהגות סדירה ושליטה עצמית מתמדת. אליאס מסיק כי התנהגות זו עוצבה לאורך מאות שנים במה שהוא מכנה "תהליך הציוויליזציה". בחיבורו מבקש אליאס לשחזר את תהליך ארוך הטווח, בן מאות בשנים, זאת מתוך הנחת המוצא שלו, שישנן תמורות היסטוריות, כמו אלה שהוא מבקש לחקור, שניתן להבחין בהן רק בניתוח ארוך טווח. המתודולוגיה ששמשה את אליאס היא ניתוח טקסטואלי של ספרי הנימוסין וההליכות שהתפרסמו במהלך השנים.

אליאס בודק כיצד נטבע המושג "ציוויליזציה" בצרפת במאה ה-18. אדם תרבותי הוא זה היודע להתנהג יפה כלפי זולתו ולא להביכו תוך כדי שמירה על מרחק פיזי נאות בזמן השיחה, אי אמירה דברים שאינם במקומם או התפרצויות זעם והימנעות ממתן ביטוי חיצוני לתשוקותיו או לפחדיו. הפרות זעירות של קוד ההתנהגות המקובל מספיקות לכך שהאדם יתויג כחריג ויאבד את מקומו בקבוצה החברתית אליה הוא שייך.

אליאס גורס כי אין התרבות מצב קבוע כי אם שלב בתהליך שינוי מתמיד בנורמות ההתנהגות, וכי הניגוד בין "תרבותי" ל"ברברי" הוא רק הפער בין השלבים השונים בתהליך, מה שהיה תרבותי פעם הוא ברברי היום, עקב העידון המתמיד בקודים החברתיים.

אליאס מתמקד במחקרו בפריטי לבוש ומטבח וכן בקודים התנהגותיים שוליים מחיי היום יום, תוך יחסו להם חשיבות ראשונה במעלה למחקר הסוציולוגי ולהבנת ההיסטוריה של ההתנהגות האנושית. הוא בוחן את ההיסטוריה של השימוש בסכין ובמזלג בזמן הסעודה, דרך הגשת הבשר לשולחן, לבישת כותונת הלילה בזמן השינה, את האיסור על החיטוט באף בפרהסיה, האיסור על היריקה בפומבי, דרך עשיית הצרכים ועוד.

אליאס משתמש כמקורות למחקרו בספרי הליכות ונימוסים, המדגימים את השינוי בסטנדרט הנדרש מן המעמדות העליונים במערב אירופה. כללי הנימוס מחייבים את בני האדם בריסון תאוותיהם לאוכל ולמין ועידון יצריהם האלימים. דוגמה לדרך שבה איסורים מוטמעים ביחיד היא תופעת ההסמקה המתרחשת אם האינדיבידואל עבר על קוד חברתי או עברו על קוד חברתי במגע עימו.

ההיסטוריה של השימוש במזלג בתחילה שימש המזלג על מנת לדלות מן הקערה המשותפת לכלל הסועדים חתיכות מזון שנאכלו בידיים, הרי שעתה מוחל איסור על אכילה בידיים והמשתתפים מתחילים לאכול בכלי אוכל נפרדים. אליאס מראה כי ביסוד ההנמקה החברתית על איסור אכילת מזון בידיים עומד החשש ממגע חברתי לא רצוי עם אנשים אחרים. אם בתחילה היה האיסור על אכילה בידיים באירועי "החברה הטובה", הרי שכעת מונחל הדבר בחינוך הילדים מגיל צעיר בחיק המשפחה ונוצרת תחושה בקרבם כי זוהי ההתנהגות הטבעית, שמקורה בהם עצמם. תהליך השינוי בנורמות ההתנהגות מכונה אצל אליאס "עקומת הציוויליזציה".

היריקה בימי הביניים נוצר איסור על יריקה על שולחן הסעודה או על הקערה בה רוחצים ידיים ויש לירוק על ידה, אליאס מסיק מכך כי היריקה היא מנהג מקובל שקשה להימנע ממנו. בספר של ארסמוס משנת 1530 היורק נדרש לדרוך על הרוק מיד לאחר היריקה, פן יגעל מכך מישהו. במהלך המאה השבע עשרה נוצר סטנדרט חדש והיריקה בפומבי אסורה בכל מקרה שהוא.

אליאס גוזר כי כללי הנימוס הנאותים נוצרו בחצרות השליטים והם הונחלו למעמד הבינוני על ידי טקסטים או באופן בלתי אמצעי. הוא סוקר את התפתחות המונח ציוויליזציה בשפה. בתחילה נקראו courotoisie, ביטוי המציין את היווצרותם על ידי אנשי החצר (cour). במהלכה של המאה ה-16 מוחלף השם ב-civilite. ככל הנראה הביטוי נוצר על ידי ארסמוס, שספר הנימוסין שחיבר ב-1530 זכה לעשרות מהדורות מאז והיה לאבטיפוס שלפיו התחברו ספרי ההליכות מאז. במהלך המאה ה-18 נטבעו מונחים חדשים humanite, honnetete, politesse. אין המונח עוד בגדר כללים שרירותיים על מנת לדור בעת ובכפיפה עם אנשים אחרים, כי אם בחזקת חוק טבע, עצם מעצמותיהם של בני האדם. באמצע המאה השמונה עשרה מופיע המונח ציוויליזציה ciilisation, המציין מכלול כללי התנהגות.

ההנמקה לכללי ההתנהגות משתנה אף היא: בתחילה נומקו ההליכות הנאות כנדרשות לצורך התחשבות באחרים, ואילו כעת מנמקים אותן בהסברים היגיינים או רפואיים. היקף הקבוצה החברתית המקיימות את הקודים הנאותים והנסיבות לקיומם השתנו. בתחילה חלו על מבוגרים ובסיטואציות חגיגיות, רשמיות או ייצוגיות ואילו כעת הן אוניברסליות ונאכפות בתוך המשפחה מילדות.

בחלקו השני של הספר מראה אליאס כיצד התמורות הפוליטיות במבנה הפוליטי בחברה, שעיקרן המעבר מממרכזי שלטון מבוזרים לשלטון מרכזי מומרות לאמצעי פיקוח פנימי של אינדיבידואלים. בסביבות שנת אלף לספירה לא היה במערב אירופה שלטון מרכזי, אלא חברות פאודליות מקומיות מרובות, שקשריהן זו לזו היו רופפים. הללו נשלטו על ידי אצילים פאודליים בעלי חלקות אדמה ולהם צבא נאמן. בהדרגה האצילים החזקים הדיחו את החלשים והתפתח שלטון מרכזי. התקופה בה חל מפנה בתהליך היה בעת החדשה והיא מתרחשת בעיקר בצרפת.

כעת נדרש השלטון המרכזי לקחת בחשבון אינטרסים חברתיים רחבים יותר על מנת להחיל את מרותו. השלטון המרכזי הופך מ"מונופול ציבורי" ל"מונופול פרטי" השולט על האלימות בחברה. בחצר השליט באים במגע האצילים מקורביו והם נדרשים לרסן את התנהגותם האלימה מימים ימימה, על מנת שהשלום ישרור ביניהם. האצילים רוכשים לעצמם הרגלי שליטה עצמית ומרסנים את תאוותיהם תוך כדי עידון התנהגותם. זהו התהליך אותו תיאר אליאס בחלקו הראשון של הספר.

עם התגברות תהליך האורבניזציה החלה הבורגנות להתחרות עם האצולה בתחומי הכלכלה, ובד בבד מאמצת את סגנון חייה וגינוניה. המעמד השליט נתון בקודים התנהגותיים שהולכים ומתעדנים במרוצת השנים, אותם מחקה המעמד הבינוני. בצורה זו הולך ומצטמצם הפער התרבותי בין השכבות השונות. בה בעת מתחדדת הרגישות לפערים הנותרים, כך שהבדלים זעירים בהתנהגות ובנימוס מקבלים חשיבות כבדת משקל.

בניגוד לאמור לעיל, הרי שבגרמניה התעצבו הקודים החברתיים לא בחצר כי אם באקדמיה, באמצעותם של אנשי כמורה ופילוסופים שעיצבו את "תהליך הציוויליזציה".

תהליך הציוויליזציה איפשר לאנשים לבוא במגע זה עם זה, בעודם מוקפים חומות בלתי נראות, אותן הם חווים כחלק מאישיותם. באופן זה ככל שהאנשים נהפכים לחברותיים יותר, כך הם נוטים לתפוס עצמם כנבדלים זה מזה.

אליאס התכוון לבנות מודל של תהליך הציוויליזציה בצורת מודל היסטורי של תמורה ארוכת טווח. כך הוא בנה את "עקומת הציוויליזציה". לצורך כך הוא משתמש בדימוי מעולם הקולנוע, לפיו הקטעים מספרי ההליכות הם כסדרות של תמונות על רצף, שאותו הוא מקרין לקוראים על רצף מואץ. מבנה העקומה מורה על כיוון השינוי שהתרחש בעבר. פרט לכך יוצר אליאס קורלציה בין השינוי בהליכות לבין השינוי במבנה החברתי.

[עריכה] ביקורת על אליאס

אליאס אינו מסביר למה כוונתו במונח "חצר". הוא גורס כי אנשי החצר עיצבו את הקוד החברתי, אך אינו מתאר את תהליך התפתחותו. החוקר סטפן ייגר לעומת זאת מדגים את השפעתם של ההגמונים המקורבים לשליטים האוטונים במאות ה-11 וה-12 בעיצוב תרבות החצר. היות והם לא היו אנשי האצולה הלוחמת, העדיפו את ריסון התשוקה ועידון ההליכות וקרבתם לקיסרים נתנה בידם כוח לבצע זאת. מחקרים נוספים מוכיחים את תפקידם של משוררי החצר ונשים רמות יחס, בעיצוב סגנון החיים בחצר.

אליאס בדומה לבן תקופתו מרק בלוך בספרו "החברה הפאודלית" מציג את האצולה של ימי הביניים כקפריזית ונשלטת על ידי מצב רוח חריפים ובלתי נשלטים, וגורס כי החצר הייתה המקום היחידי בו למדה האצולה לרסן את עצמה ולנהוג לפי קודים חברתיים מעודנים. המחקר המודרני שבדק בדקדקנות כתבי יד מהתקופה ובהם החוקר סטיבן וייט, הראה כי תכופות חרון אפו של השליט הפאודלי היה הליך פוליטי מחושב.

ביקורת נוספת על אליאס היא על הצגתו את התרבות כבעלת מבנה אחיד, ללא דגמי התנהגות וחברה אלטרנטיביים, אלא תרבות לעומת חוסר תרבות. הוא אף לא מתייחס לנשים במחקרו, אלא לגברים והנשים הן משמעותיות כגורם המשפיע על חיי הגבר.

אליאס בוקר גם על ראייתו את חצר השליט כמודל הבלעדי ליצירת דגמי ההתנהגות והשליטה העצמית האולטימטיביים, בעודו מזניח הן את תפקיד המסורת הנוצרית והן את תפקיד הבורגנות בגיבושם. בנצרות הנחילו זאת הכנסייה, המסדרים, והמנזרים. ואילו בעיר המעמד הבינוני ובו הסוחרים, בעלי המלאכה, הפקידים התעשיינים יצר דגמי התנהגות. צמיחת כללי ההתנהגות תיתכן גם בין אנשים שווי מעמד בעיר או בכפר, באמצעות רכילות, שמועות, מבטים ועונשים ולא רק בהיררכיה בין מעמדית, כפי שאליאס גורס.

אליאס מנסה להסביר את השינוי התרבותי על ידי התהליך החברתי בלבד כפי שהוא מתעצב מהשתרגות פעולותיהם של בודדים, באופן בלתי מכוון. ביקורת זו טענה שאליאס מתעלם מהשימוש במניפולציות, באלתור ובמשחק. הוא אף התייחס לנורמות הפורמליות בלבד כמרכיב בלתי נשלט בהתנהגות היחיד, בהתעלמו מן העובדה שהתנהגות אנושית היא דבר גמיש. אליאס גם אינו מבדיל בין רגשות עזים דחפים, ותשוקות. והוא אינו מתייחס לעובדה כי שליטה עצמית יכולה במקום לרסן יצרים, להוליד חדשים במקומם, לא פחות מקודמיהם.

מושג האלימות אצל אליאס הוא חדגוני ולא ברור, מכיוון שהוא מזהה אלימות עם חוסר שליטה. פרט לכך תפישת האדם אצל אליאס אינה מותירה לו מקום להתנהגות שונה. כמו כן, אליאס מאפיין את החברה המודרנית כעוברת באופן הדרגתי מכפייה אלימה לשליטה כלכלית ומפיקוח חיצוני לריסון עצמי. בעוד שיש דרכי אימוץ נוספות של נורמות.

אליאס מתאר את עקומת הסטנדרטים של הנורמות לאורך מאות בשנים ואף יוצר מתאם בינה לבין עיצובה בתרבות החצר, אך לא מתעכב על כל אחת מהן על רקע זמנה.

[עריכה] ביבליוגרפיה

• John Goudsblom, "Aufnhame und Kritik der Arbeiten von Norbert Elias in England, Deutschland, den Niederlanden und Frankreich," in: Materiallienzu Norbert Elias' Zivilisationstheorie, Peter Gleichmann, Johan Goudsblom and Herman Korte, eds. Frankfurt am Main: Suhrkamp, 1979
• Z. Bauman, "The Phenomenon of Norbert Elias", Sociology 13 (1979), pp. 117-125
• R. van Krieken, "Violence Self-Discipline and Modernity: Beyond the "Civilizing Process", Sociological Review 37 (1979), pp. 193-218
• Norbert Elias, "Biographisches interview von Arend-Jan Heema van Voss und Abram van Stolk (1984), " in:Audiographisches und interviews Hans-Peter Waldhoff & Michael Fischer eds.
• C. Lasch, "Historical Sociology and the Myth of Modernity: Norbert Elias "Very Simple Formula", Theory and Society 15:5 (1985), pp. 705-720
• C.S. Jaeger, The Origins of Courtlines: Civilizing Trends and the Formation of Courtly Ideals (939-1210). Philadelphia 1985
• Giovanni Levi, "On Microhistory," in: New Perspectives in Historical Writing, Peter Burke ed. Oxford: Polity Press, 1991, pp 93-113
• Jerom Duindam, Myth of Power: Norbert Elias and the Early Modern European Court. Amsterdam, Amsterdam university Press, 1995
• Norbert Elias, Uber den Process der Zivilisation: Sociogenetische und psychogenetische Untersuchungen. Frankfurt am Main: Suhrkamp, 1997
• גדי אלגזי. הלכות הגוף וארגון החברה: "תהליך הציוויליזציה". זמנים 70, עמ' 62-83, אביב 2000.
• פטר באומן. סכין, מזלג וזמנים מודרניים, על תאוריית הציוויליזציה של נורברט אליאס. זמנים 70, עמ' 90-95, אביב 2000.
• Eric Dunning & Stephen Mennel, eds., Norbert Elias. London, Sage, 2003