תורת ההכרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תורת ההכרה או אפיסטמולוגיה (Epistemology), היא ענף של הפילוסופיה העוסק בידע האנושי, סוגי הידע, מקורות הידע (כגון תפיסה, היסק, זכירה ודימוי), מאפייני הידע (כגון ודאות, ספקנות) וגבולות הידע.
יש הסבורים כי הפילוסופיה מדקארט ועד יום, זנחה את האונטולוגיה לטובת האפיסטמולוגיה, דבר המהווה סימפטום של הקרע המודרני שבין האדם למציאות (או לטבע).
[עריכה] תולדות תורת ההכרה
הדיון בתורת ההכרה החל במה שאריסטו כינה "בעיית הכוללים" (Problem of Universals). הכוללים הם מהויות של התופעות שניגלות לעינינו, אשר בניגוד לקביעתו של אפלטון, ניתנים לידיעה. תהליך ההיוודעות לכוללים נקרא "יצירת מושגים" (Concept Formation). בתהליך זה אנו מקבצים את התופעות הניגלות לעינינו וקוראים בשם לקבוצה עצמה. את הקבוצות אנו מסדרים בהיררכיה (מדרג). למרות בהירות השיטה, התקשו אריסטו וממשיכיו להבחין היטב בין תופעות אמיתיות ודמיוניות. כך למשל, בעקבות פרמנידס, טען אריסטו שהארץ היא מרכז היקום ומכוסה בשבעה רקיעים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ג'. או. יורמסון, תורת ההכרה, הספרייה הוירטואלית של מטח
