תנורו של עכנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הסיפור על תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב (1)), על מחלוקת הלכתית שהתפתחה לדיון עקרוני באשר לשאלה של סמכותם של מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים כדוגמת בת קול, בעניינים הלכתיים. הסיפור משקף את הכרעתם של חז"ל, שבמחלוקות הלכתיות הרוב בקרב בני האדם הדנים בנושא הוא הקובע, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי; מה שנוסח בביטוי "לא בשמים היא".

עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי (ייתכן שמדובר בשמו של אדם, או שבמבנה התנור היה דמיון לנחש, 'עכנא' בארמית, המכניס זנבו אל תוך פיו; התלמוד הסביר שם זה באופן אלגורי, שהוא נקרא כך על שם שחכמים הקיפו את הסוגיה בדבריהם כנחשים). חשיבותה הרבה אינה נובעת מהפרט המסוים שהיא דנה בו בדיני טומאה וטהרה: האם תנור חרס טמא שנשבר וחובר מחדש על ידי חול נחשב ככלי המקבל טומאה, או שאינו נחשב ככלי ולפיכך הוא טהור. הסוגיה נזכרה לדורות בשל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בנושא, בין רבי אליעזר בן הורקנוס שטיהרו לבין חכמים (ובראשם רבי יהושע) שטימאוהו.

[עריכה] הרקע לסיפור

[עריכה] סמכות ההלכה

עד לחורבן בית שני, נמנעו חז"ל מלקבוע הלכה מוסכמת מעבר לדברים המקובלים במסורת או בעלי חשיבות מיוחדת. במקורות חז"ל יש מעט מאוד פסקי הלכה מן התקופה שבה היה הבית קיים.

בתום המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש, הוביל רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) כמה מהלכים שנועדו לשקם את היהדות מן המשבר העמוק שאליו נקלעה, ולייצב את ההלכה הפרושית כגורם רלוונטי ומעצב, על אף חסרונו של בית המקדש כמרכז חיים דתי. חורבן הבית גרר את חורבנן של הכתות השונות שפעלו עד אז, ובפרט את המתחרים המרכזיים לפרושים - הצדוקים, שלא יכלו לשרוד בלי מקדש, ושגישתם לא כללה יכולת לתקן תקנות המתחייבות משינוי המצב. כך היה עלול לקרות גם לפרושים, על אף שהפופולריות הרבה שלהם בקרב שכבות העם הרחבות, וחורבן המרכז הרוחני עלול היה להוביל להתפוררות העם, באין דבק מאחד. עקב כך פעל ריב"ז להקים מחדש את הסנהדרין בעיר יבנה, שתיקנה תקנות רבות המתחייבות משינוי המצב ואשר פעלה להעלאת קרנה של ההלכה כמאחדת את העם.

כעבור תקופה קצרה כנשיא הסנהדרין, פרש ריב"ז מתפקידו והעביר אותו לרבן גמליאל, משום שכצאצא של הלל הזקן ובית דוד, הייתה לו השפעה רבה יותר על העם. רבן גמליאל ניסה ליצור מנגנון מוסכם, מבוסס על הכרעת רוב, לפתרון מחלוקות בין החכמים. מנגנון זה גובר על סמכותו של חכם יחיד, גדולה ככל שתהיה. בכך הוכרעה המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי, כאשר על פי חז"ל הראשונים היו מחודדים פחות מן האחרונים, אך רבים יותר; הכרעה לכיוון הרוב גררה הכרעה כבית הלל (שכאמור, הנשיא היה מצאצאיו), על אף שאישית רבן גמליאל נהג כחומרות רבות של בית שמאי.

פעולותיהם התקיפות לכפיית מרות הנשיא על תלמידי החכמים עוררו כלפיהם לא מעט ביקורת, ובמקרה אחד אף הסירו החכמים את רבן גמליאל מנשיאותו, אך החזירוהו לאחר תקופה קצרה.

דוגמה בולטת לתקיפותו של רבן גמליאל ניתן לראות באילוצו את רבי יהושע לבוא אליו "במקלו ומעותיו" במועד שבו חל, על פי הבנתו של רבי יהושע, יום הכיפורים (בבלי ראש השנה כה, א).

הסיפור המפורסם מכולם בסוגיית סמכותו של הרוב הוא סיפור "תנורו של עכנאי". במקרה זה, רבי אליעזר בן הורקנוס, מבכירי תלמידיו של ריב"ז (אבות ב, ח), שסירב לקבל את הכרעת הרוב, נודה.

[עריכה] התיאור בגמרא

	(רבי אליעזר) אמר להם: "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ ציטוט מתוך דברים ל', י' - י"ד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."].מאי לא בשמים היא ? [מה הפירוש:לא בשמים היא ?] אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבית קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות". [ ציטוט מתוך שמות כ"ג, א' - ג', שמשמעותו על פי הפשט דווקא הפוכה: "...לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים -- לְהַטֹּת...."]
-- מסכת בבא מציעא נט, ב

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי האל "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

מאחר שסירב לקבל את הכרעת הרוב, רבי אלעזר נודה והנידוי לא הוסר ממנו עד סוף ימיו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא:

	אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אלעזר: "עקיבא מה יום מיומים?" אמר לו רבי (עקיבא): "כמדומה לי שחבירים בדילים ממך."
-- שם

בתלמוד הירושלמי מובאת השאלה מדוע ר' אלעזר השתמש באותות השונים כהוכחה לצדקת דעתו, והרי הוא היה אמור להכיר את ההלכה ש"לא בשמיים היא"- כלומר לאותות מופתיים אין סמכות הלכתית, ושהלכה נפסקת כדעת הרוב. התשובה שמובאת שם היא שר' אלעזר אכן לא היה אמור להשתמש במופתים, אלא ש"שרפו טהרותיו בפניו". כלומר, אותם אלו שחלקו עליו זלזלו בדעתו, וכפו עליו את דעתם באופן לא מתחשב ולא ראוי, ולכן הרגיש ר' אלעזר צורך להעמיד אותם על מקומם ולהגן על טענתו באמצעות אותות מופתיים.

[עריכה] אחרית דבר

מסופר שכאשר רבן גמליאל נסע בספינה קצף עליו גל גדול, שהוא ייחס לזעמו של אלוהים על טיפולו המחמיר ברבי אליעזר:

עמד על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל". נח הים מזעפו.

אולם, על פי התלמוד, בסופו של דבר, הביאה המחלוקת למותו של רבן גמליאל. ברגע של היסח הדעת מצד אשתו של רבי אליעזר, שהייתה אחותו של רבן גמליאל, נפל רבי אליעזר על פניו ותפילה זו גרמה לפטירתו של רבן גמליאל.

[עריכה] הפרשה בראיה מודרנית

על התפיסה התלמודית, כפי שמשתמעת מ"תנורו של עכנאי" כותב מנחם אלון:

"האמת ההלכתית היא כדעת הרוב, משום שההלכה ניתנה על דעתם של חכמי ההלכה ולפסיקתם מסכים, כביכול, נותן התורה עצמו. קשה לתאר הדגמה מוחשית יותר לסמכותו הייחודית של חכם ההלכה בפסיקתו ולשלטון המוחלט של החוק, אף על מחוקקו, כביכול."

יצחק דב גילת ראה ברבי אליעזר מייצג של מסורת שמרנית, מקובלת מדורי דורות, מול חכמים המעוניינים לתת מקום לחידוש ולשכלול ההלכה.

אפשר לראות בסוגיה זו הדגמה לעימות בין נביאים לתלמידי חכמים, שבו התנגשה הכרעה באמצעות רוח הקודש ואינטואיציה, עם הכרעה שמבוססת על שיקולי הגיון ולוגיקה, בתקופה שבה קרנה של הנבואה ירד, שכן בימי בית ראשון ולפניו נביאים שימשו גם כשופטים, ובעת בית שני כאשר הנבואה פסקה, היה צורך לחזק את מעמד החכמים, דבר למשל שהשתקף באמרה החז"לית "חכם עדיף מנביא". (בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יב א).