אבי שליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אבי שליים (נולד ב-1945), היסטוריון ישראלי-בריטי, איש הקבוצה המכונה "ההיסטוריונים החדשים".

תוכן עניינים

1 חייו
2 ספריו
- 2.1 קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי
- 2.2 ביקורת
3 ספרו
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

אבי שליים נולד בבגדד בשנת 1945, לאב שהיה יבואן עשיר של חומרי בניין. בשנת 1951 עלה עם משפחתו לישראל, ואת מרבית רכושם נאלצו להשאיר בעיראק. הישגיו בבית הספר בישראל היו נמוכים, ולכן שלחה אותו אמו, בהיותו בן 16, ללמוד באנגליה. הוא סיים שם את בית הספר התיכון בציונים גבוהים, וחזר ארצה כדי לשרת בצה"ל.

לאחר שירותו הצבאי חזר שליים לאנגליה ולמד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא תכנן להצטרף למשרד החוץ הישראלי, אך בתום לימודיו העדיף לקבל משרת מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים של אוניברסיטת רדינג. ב-1987 מונה לפרופסור באוניברסיטת אוקספורד.

[עריכה] ספריו

בשנת 1988 יצא לאור ספרו "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין". בספר "קיר הברזל, ישראל והעולם הערבי", שיצא לאור באנגליה בשנת 2000, שולל שליים את הגישה המקובלת בישראל לפיה ישראל הושיטה יד לשלום למדינות ערב ונענתה בשלילה, ומציג גישה הפוכה. בשנת 2005 תורגם הספר לעברית, והוא ספרו הראשון של שליים שזכה לכך.

[עריכה] קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי

הספר סוקר את יחסי התנועה הציונית עם הערבים ובעיקר את יחסי מדינת ישראל לאחר מכן עם מדינות ערב במהלכה של המאה העשרים. כגירסת ההיסטוריונים החדשים הוא מאמץ את הגישה שלפיה ישראל סרבה דרך קבע להצעות השלום מן הצד הערבי. הדבר ארע לדעתו ב-1949 בהצעת חוסני זעים בסוריה, עבדאללה בשנת 1950, הצעת סאדאת ב-1971; והשלום נכרת לבסוף רק ב-1979 עם מצרים, ב-1993 עם הפלסטינים וב-1994 עם ירדן.

המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמרו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1923. לטענת ז'בוטינסקי, המזור לחולשת הציונות מול הערבים, מחייבת את יצירתו של קיר ברזל מצד התנועה הציונית, ורק כשיסתמו בקיר את כל הפירצות, הקבוצות הערביות הקיצוניות תרדנה ותעלינה הקבוצות הערביות המתונות, שאיתן ניתן יהיה לעשות שלום.

שליים גורס כי לא רק יורשיו האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי כגון: בגין, שמיר ונתניהו התנהגו בהתאם לפרדיגמה זו; כי אם גם מנהיגי תנועת העבודה ובעיקר דוד בן גוריון וגולדה מאיר. כל אלו קיימו את החלק הראשון של מאמרו של ז'בוטינסקי, אך התעלמו מחלקו השני. שליים גורס כי ישראל סירבה למשא ומתן דו-צדדי עם הערבים ובהם ועידות בינלאומיות, מתוך חשש שתהיה נתונה בלחצים בהם לא תוכל לעמוד, והדבר הביא להיווצרות ערוצי שיחות אלטרניטיביים, שהביאו להצלחת הסכם אוסלו לבסוף.

שליים גורס כי ישראל הרבתה להתערב בענייני הפנים של מדינות האזור כמו בלבנון ולקחה חלק בניסיונות פוטש במשטרים ערביים. הוא מותח ביקורת על בן גוריון, גולדה, שמיר, נתניהו ושרון ומשבח את משה שרת, בגין, רבין וברק.

[עריכה] ביקורת

בדומה לשאר "ההיסטוריונים החדשים", גם שליים זוכה לביקורת חריפה של היסטוריונים ישראלים אחרים, המכונים גם "היסטוריונים ישנים". ההיסטוריונים יוסף הלר ויהושע פורת כתבו על שליים, בעקבות ראיון שהעניק לעיתון "הארץ": "לצערנו הרב מוליך אבי שליים את קוראיו שולל בטיעוניו שישראל החמיצה את השלום, בעוד הערבים שוחרי שלום למהדרין". [1]