זאב ז'בוטינסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (18 באוקטובר 1880 - 4 באוגוסט 1940), מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם ונואם מפורסם. ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר. מגדולי ההוגים היהודים הליברליים בעת החדשה.
תוכן עניינים |
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
זאב ז'בוטינסקי נולד באודסה באוקראינה, ביום י"ב בחשון תרמ"א, 18 באוקטובר 1880. אמו, חוה, הייתה נצר למגיד מדובנא, בת למשפחה אמידה. אביו, יונה, היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אביו ידע עליו כי נולד בניקופול, עיר על נהר הדניפר, וכי עסק במסחר תבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו. האם לקחה את משפחתה לגרמניה כדי שיטפלו במחלת האב. שנה אחר־כך נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו חזרה עם בתה הבכורה תמר ועם זאב לאודסה. אמו של זאב הטביעה בו חותם, בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים מרובים.
בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. כיהודי, לא קל היה לו להתקבל ללימודים, בשל חוקים מגבילים. בגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה, הספרות ולימודי השפות. הוא קרא רבות ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בי"ס שלט בשפות איטלקית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. גם לטינית, יוונית ואספרנטו, השפה הבינלאומית, שכתב בה שירים בנעוריו, לא היו זרות לו. את רוב השכלתו זו רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוהנה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד. בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, ותוך זה מתוך שיריו של המשורר האהוב עליו אדגר אלן פו, אותם תרגם ברבות הימים גם לעברית.
לימודיו של ז'בוטינסקי בגימנסיה נקטעו לפני שהשלים את בחינות הבגרות. באותה תקופה הרגיש כי אין הוא רואה עצמו ממשיך את חייו ברוסיה הצארית עם משטר הדיכוי שלה. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט לעולם לא התפרסמו. תרגום אחד של השיר "העורב", מאת אדגר אלן פו, שהרשים משורר רוסי, הביאו למערכת העיתון "אודסקי ליסטוק". בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון.
הפתח לבגרותו
בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, ובהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים, ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית. רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא רווה לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. אולם באחת אסיפות הסטודנטים נשא נאום בו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, לפני שיגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בן פחות מ-18, חיבר, בעברית, את השיר "עיר שלום" [1], בו אמר:
- מזקני עמי שמעתי:
- ביצרו כל עם ושבט,
- אֵל נדר, כי פה בארץ
- עם עברי יזכה לשבת ...
אך בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני, ולא היה נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא.
לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה, הייתה זו הפרופסור אנטוניה לבריולה אשר גישתה בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר:
| אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה... כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית... אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציונותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה. | ||
| -- סיפור ימי, אוטוביוגרפיה, עמודים 27-28 | ||
ברומא עבר ז'בוטינסקי לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייה נובוסטי". ב"נובוסטי" החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה" ("...אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" - אחרי כן נודע לי שתרגומו "נדנדה") (סיפור ימי, עמ' 33). כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה.
ב-1901 חזר ז'בוטינסקי לאודסה כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין.
פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה באודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר. מחזהו השני "לאדנו" עסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוף הגל ולא נחל הצלחה. שנה אחר כך פרסם את הפואמה "שרלוט האומללה" (על הרוצחת של ז'אן-פול מארה). הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית כאשר התפרסמה כעבור שנתיים, וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חרד מפני החרמת הספרון על ידי הצנזורה הרוסית, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית ההדפסות.
באפריל 1902 נעצר ז'בוטינסקי על ידי השלטונות. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד כנגדו. בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם נתקל בנוער המהפכני על ערכי המוסר שלו, אשר יצרו אצלו רושם רב.
התעוררות תודעתו הלאומית
| מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו - עם ישראל | ||
באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דובוסארי שבאזור אודסה. כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אוזלת היד והתבוסתנות, שלפי דעתו, אפפו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הצעה לארגון יחידות הגנה יהודיות. יחידות שכאלה יכולות להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודיים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע. ז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה.
בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. אל הזעזוע שעוררו בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי - דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות, והם שהכניסוהו סופית אל המעש הציוני. עם זאת אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההריגה", של חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. ז'בוטינסקי גם כתב שיר הקדמה לתרגום הפואמה, אשר הסתיים כך:
- בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
- פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
- ניערתי בזהירות מקלף נצחי
- את האבק שבו היה זרוע;
- ושם כתוב: "ב א ר ץ נ ו כ ר י ה" -
- רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
- בשתי מילים הללו חבויה
- היסטוריה של כל פרעות הרצח.
פעילות נמרצת בשירות הציונות
בתקופה זו נכנס ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל מוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי" היה עובר בין הסניפים הציוניים ברוסיה ומקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כשרונות כתיבתו הקולחת ויכולת דיבור משכנעת. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית והוא הפנה אותה למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר" שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.
לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. החוגים הציוניים באודסה ראו בז'בוטינסקי אדם ראוי ובעל מעלה ובחרו בו כציר מטעמם לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכי דרכו של הרצל. הוא אמר עליו, על מלותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:
| הרצל עשה עלי רושם ענקי... אין תיאור אחר שיתאים, ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות - בכלל מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי. רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון... ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים...". האמנתי לשבועות: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה". אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים. | ||
| -- סיפור ימי, עמוד 50. | ||
בשנים הקרובות אחרי כן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. באותה שנה עבר ז'בוטינסקי מאודסה לפטרוגרד, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".
ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון ויצא עם מצע ציוני לבחירות לפרלמנט הרוסי. לא עלה בידיו להכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי" שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.
ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה לפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונותיו אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס מסוף נובמבר אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט תחת מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוהנה (יוענה, אניה) גלפרין. ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.
לאחר מערכת הבחירות השלישית בה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לוינה, שבה התנהלו אותה עת מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. לקראת סוף השנה הפליג ז'בוטינסקי, לראשונה בחייו, לסיור בארץ ישראל.
ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העותמאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, וז'בוטינסקי השגיח עליהם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. אולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך:
| קיבלתי את הספר ונבהלתי... בלב תמים דרש יעקובס אוטונומיה וממשלה עברית... וגם צבא עברי... והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה... | ||
| -- סיפור ימי, 80-81 | ||
ב-1910 נולד בנו, ערי. ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמונד רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" ([2]). תרגומו לפואמה זו של אדגר אלן פו הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר. עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סרבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי בנימוקים מדעיים או הצטדקות לא יפתרו את צרת האנטישמיות אלא על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו.
ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. אמר על כך: "הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני". (ספו"י 85). תקווה חדשה נזרתה בו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913. שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים ובה שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בפזורה. הוא התמנה לוועדה המכוננת והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה ויצר קשרים עם אנשי מדע יהודיים. ז'בוטינסקי דחף רעיון לפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי אך ללא הצלחה. הוויכוח נגנז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
הקמת הגדודים העבריים
ערך מורחב – הגדודים העבריים
ביוזמתו, נשלח ז'בוטינסקי על ידי יומון מוסקבאי למערב אירופה ככתב חוץ. כאשר נכנסה תורכיה למלחמת העולם הראשונה, נטש מיד את עמדתו הנייטרלית. מהיכרותו את מבנה השלטון של האימפריה מימיו בקושטא, הבין ז'בוטינסקי כי נפילתה היא עניין של זמן. לאחר שתיפול הקיסרות יזכו העמים תחת שלטונה לעצמאות; אולם ההתחשבות בדרישותיהם תנבע מהשתתפות עמים אלה במלחמה. חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא ייענו אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות, אלא אם יתארגנו ככוח יהודי מוסדר.
ז'בוטינסקי עבר דרך ארצות צפון אפריקה אל מצרים. הוא הגיע אל מחנה גאבארי באלכסנדריה, שבו הוחזקו פליטים יהודיים מארץ ישראל. שם נרתם לארגון המחנה ופגש ביוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית. אז החלו בפניות רבות אל שלטונות צבא בריטניה, ולאחר מגעים ארוכים הוקם גדוד נהגי הפרדות- גדוד יהודי במסגרת צבא בריטניה אשר הופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. טרומפלדור עבר לפקד בגדוד אך ז'בוטינסקי לא ראה בכך די - לדעתו צריך היה להקים יחידה יהודית לוחמת. הוא חזר לאיטליה וניסה לקדם את שאיפותיו על ידי מכריו הרבים. אולם בכל השיחות נמנעו המדינאים מנקיטת עמדה משמעותית. ז'בוטינסקי גם ניסה את כוחו בצרפת, נפגש עם שר החוץ, אך ללא תוצאות. בכך הגיע למסקנה כי לבריטניה בלבד עשויים להיות האינטרסים המקבילים למטרות הציונות. ז'בוטינסקי עבר לפעול בבריטניה. באותו הזמן הטיל הוועד הפועל הציוני חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, מתוך חשש ליהודי ארץ ישראל (תחת שלטון הטורקים) וליהודים במעצמות המרכז. על אף החרם נפגש ז'בוטינסקי עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ושטח את הצעתו ויתרונותיה.
אותה עת, שנת 1917, פרסם את הספר "תורכיה והמלחמה" ובו בחינה של הקיסרות העות'מאנית, וביקורת על האסטרטגיה הבריטית במלחמה. כאשר היה ודאי כי קבינט המלחמה עתיד להכריז על הקמת הלגיון העברי הצטרף כמו רבים מגדוד נהגי הפרדות שפורק אל הגדוד ה-20 הבריטי. תוכניתם להיות גרעין ללגיון התבצעה והם הועברו אל הגדוד ה-38 של קלעי המלך החדש שהוקם. ז'בוטינסקי הוכשר בקורס סמלים, והספיק לעלות לדרגת סגן לפני שיצא הגדוד לארץ ישראל. באוגוסט התחיל ז'בוטינסקי לקרוא להתגייסות לגדוד תחת דפי "אונזער טריבונע". קבוצת שכנוע ובה ז'בוטינסקי גם הגיעה לגיוס בארץ ישראל. ז'בוטינסקי הגיע לירושלים ובנאומים חוצבי להבות היו רבים מאולמות ירושלים כמרקחה למשמע "הסופר העברי הראשון שיצא לחפש את הגבורה". בתחילה מונה ז'בוטינסקי לקצין מקשר במפקדת אלנבי בצריפין. אך כאשר קיבל הגדוד פקודה להיכנס למערכה התפטר מתפקידו. אז השתתף ז'בוטינסקי בהתקפת הגדוד בגשר אום אל-שרט וכיבושו מהטורקים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה; זו החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרלים.
ב-1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה בו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. הדבר התקיים ושרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד תחת השם "הראשון ליהודה" ולו סמל המנורה. לאחר מכן שימש תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות אנטישמית במנהלת הכיבוש שהוקמה ושלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה על אף היותו קצין זוטר. בנוסף הגן ז'בוטינסקי על 55 חיילים שהביעו התמרמרות על האווירה האנטישמית בצבא והואשמו בהמרדה. ז'בוטינסקי עורר עליו זעם והוא קיבל הוראה לצאת מן הצבא. אז שלח ז'בוטינסקי מחאה בעניין אל משרד החוץ. שר החוץ קיבל את טענותיו והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.
ניתן לומר כי בהקמת הגדודים הכניס ז'בוטינסקי ממד חדש לציונות שעסקה עד אז בהתיישבות והתנהלות מדינית - היה זה הממד הצבאי וזכות היהודים להלחם בכוח על מולדתם.
"מגן ירושלים"
לאחר מכן עברו ז'בוטינסקי ומשפחתו לירושלים. באותה תקופה נהג לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ". לפי אבחנת ז'בוטינסקי מנהלת הכיבוש ושלטונות הצבא נקטו מדיניות אנטי ציונית ואנטישמית המעודדת את הערבים כנגד היהודים וכתגובה מחה על כך. בתחילת 1920 התריע ז'בוטינסקי כי לקראת חגיגות חג נבי מוסא עשויות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו נשלחות לשווא ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה. בחג הפסח תר"פ (אפריל 1920) פרצו המאורעות בירושלים. מיד בתחילתם אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ו-19 בחורים מכוח ההגנה תחת אשמת ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו ונגזרו עליו 15 שנות עבודת פרך. מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק שאותו ראה כפוליטי יותר מאשר כסוגיה משפטית. במאסרו גם תרגם את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. פסק הדין החריף עורר סערה בדעת הקהל בארץ ובעולם, לגבי האדם אשר הכתירו אותו באותו זמן כ"גריבלדי העברי". המשפט נפתח מחדש ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ולגבי שאר המגינים לחצי שנה. אז גם הוחלף הממשל הצבאי בארץ באזרחי ומונה הרברט סמואל כנציב העליון הראשון. ז'בוטינסקי לא שקט בעקבות ההמתקה בשל האישום על הקמת כוח ההגנה. הוא עמד לערער בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון וכדי להימנע מכך חנן סמואל הן את הפורעים והן את מגיני ירושלים. הדבר רק דחף את ז'בוטינסקי עוד יותר לפנות למועצה. בספטמבר 1921 יצא ללונדון והמועצה ביטלה את פסק הדין למרות התנגדות אלנבי וזיכתה לחלוטין את המגינים.
חברותו בהנהלה הציונית
בשהותו בלונדון ואחרי חזרתו ארצה המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כמפקדם של כוחות ההגנה הראשונים, הוא לא ראה די בכך, אלא חפץ בהקמת כוח תמידי גלוי כחלק ממאמצי הציונות ולנוכח הפרעות שהתחוללו בארץ. בהיותו משוכנע כי ההסתדרות הציונית היא הגוף בעל ההשפעה המתאימה להקמת כוח שכזה, הגיע לדיון עם ד"ר חיים ויצמן, ולאחר מכן צורף זבוטינסקי למחלקה המדינית שבהנהלה הציונית לצד ויצמן ונחום סוקולוב. כחבר המחלקה הוביל ז'בוטינסקי את ההתנגדות להקמת כוח צבאי ערבי-יהודי לפי הצעת הבריטים. מצד שני לא קיבלה ההסתדרות את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כזה שישמש להגנת יישובים בלבד. טיעוני הנגד נבעו הן מהשקפות עולם שוחרות שלום וידידות עם הערבים והן מטעם של הפניית כל כוחות היישוב לבנייה ועבודה ולא ל"חוסר יצרנות" של חיילים.
| כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות | ||
ללא הכרעה, יצא ז'בוטינסקי כראש קרן היסוד לארצות הברית כדי לקדם שם את ענייני הציונות ולערוך מגביות. ז'בוטינסקי היה חבר ההנהלה הציונית, אך לא נשכח לו עניין קידום הגדוד העברי בניגוד לחרם שהוטל על העניין. העוינות כלפיו גברה גם בעניין ההסכם האוקראיני שהגיע אליו: בקונגרס הציוני ה-12 שנערך באזור קרלסבד בצ'כיה הופנו כלפיו טענות כי בנקטו צד לטובת בעלות הברית היה שותף לצד של ממשלת הצאר האנטישמית. על כך ענה בתשובה שזכתה לתשואות "עמל אני למען ארץ ישראל גם אם אצטרך להתחבר עם השטן" (למען ממשלה כוללת, נאומים א' 1921 עמוד 228), על משקל דברים של ג'וזפה מציני. בזמן הקונגרס פנה אליו ראש משלחת דיפלומטית מטעם הממשלה הדמוקרטית האוקראינית הגולה וסיפר לו כי גדודי צבא אוקראינים בגליציה עומדים להיכנס לשחרר את אוקראינה מהקומוניסטים בסיוע המערב. השניים הגיעו לידי הסכם פרטי כי כל אחד מהם ינסה לפעול בגופים אליהם השתייכו למען הקמת משטרה יהודית שתצטרף לצבא האוקראיני, שמטרתה הבטחת ביטחון היהודים באוקראינה, תוך התניה כי המשטרה לא תשתתף בפעולות נגד הקומוניסטים. כל התוכנית לא יצאה לפועל הן בשל זניחת המערב את ענייני אוקראינה והן בשל סירוב הממשלה האוקראינית הגולה.
העניין הביא להתקפות חריפות מצד החוגים הסוציאליסטיים בציונות כי ז'בוטינסקי חותם על הסכמים עם גופים זרים ומביא להתערבות בעניינים פוליטיים וצבאיים. ז'בוטינסקי ענה מארצות הברית כי הוחלט שסניפי התפוצות של התנועה הציונית יכולים לפעול בענייניים מדיניים על דעתם וכי ההסכם אמור היה להיות עניין לדיון של הציונים ברוסיה ואוקראינה. כינוס של הסתדרות ציוני רוסיה ואוקראינה בדק את הנושא וקבע כי פעולות ז'בוטינסקי היו נייטרליות וכי מבחינתו הפרשייה מוצתה. אולם החוגים הסוציאליסטיים לא הרפו מהעניין וטענו כי בשל ההסכם החלו לרדוף יהודים ברוסיה ולהגלותם לסיביר (ניתן לציין כי התנועה הציונית כבר הוצאה מהחוק עוד קודם לכן ברוסיה ולטעון שהרדיפות יכלו לנבוע ממדיניות שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם בריטניה). הסוציאליסטים הציוניים לחצו על הוועד הפועל לחקור את הפרשייה, אך עוד לפני הקמת ועדת החקירה הודיע ז'בוטינסקי על התפטרותו מההנהלה הציונית ועזיבתו את ההסתדרות הציונית.
אולם עניין מרכזי מכך הביא להפרדות ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. כאמור, בשנת 1921 כשבחן ז'בוטינסקי את מדיניותו של הרברט סמואל לא יכול היה שלא לקבוע כי יש בה נזק רב למטרות הציונות וכי אין היא שונה מתקופת השלטון הצבאי של אלנבי. כנגד הצד הערבי לא ננקטו שום צעדי מניעה לגבי פרעות חדשות, אלא אף להפך, ובשנת תרפ"א פרצו מאורעות חדשים. בדומה לפרעות הקודמות, גם עתה הופסקה בעקבותן העלייה היהודית. גם בפרעות אלה כונסה ועדת חקירה וזו הטילה את האחריות והאשמה על הצד היהודי. בעקבות קריאת הדו"ח בארצות הברית, דרש ז'בוטינסקי בתקיפות, במכתב מ-24 בנובמבר, כי תבוצע ההחלטה שנתקבלה בקונגרס האחרון לשיגור משלחת אל הנציב העליון שתצא בפניו בהצהרה כי עליו לשנות את מדיניותו המזיקה לציונות. אז חזר ז'בוטינסקי לארץ ישראל, ביקר אצל אמו החולה, נפגש באופן פרטי עם סמואל והשתתף במספר ישיבות של ההנהלה הציונית בירושלים. בנובמבר 1922 יצא ללונדון והעלה את טענותיו בפני ההנהלה הציונית שם. לפי עמדתו, המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל מביאים למדיניותם השלילית. ז'בוטינסקי, כחבר ההנהלה, גם דרש לעיין במסמכי טיוטה של הבריטים בדבר הקמת מועצה מחוקקת וחוקה לארץ ישראל. לפי ראייתו הדבר עלול היה לסכן את הציונות בשל המדיניות הבריטית הפרו-ערבית שתשפיע על ניסוח החוקה והרכב המועצה הארצית. ז'בוטינסקי נענה בתקיפות כי לא יקבל את הניירת וכי אין שהות להנהלה לחכות להסתייגויותיו. כך הודיעה ההנהלה כי אינה מתנגדת לתוכנית הבריטית. לז'בוטינסקי נאמר במפורש כי ההנהלה חוששת לקומם את הבריטים אם לא תיענה להצעה.
ב-3 ביוני הגישו הבריטים את טיוטת הספר הלבן של צ'רצ'יל להנהלה הציונית עם דרישה תקיפה שתיתן לו את אישורה עד ה-18 לחודש. ז'בוטינסקי עזב בבהילות את לונדון והספיק להגיע יום לפני מועד האישור. ויצמן הודיעו כי לא יועיל כל מאמץ לשכנוע השלטונות הבריטיים וכי דחיית הספר עלולה להביא לקטסטרופה. ויצמן הצביע בעד קבלת הספר; ז'בוטינסקי התנגד; בסופו של דבר התקבל הספר הלבן על ידי ההנהלה הציונית. ב-1 ביולי 1922 פורסם הספר הלבן של צ'רצ'יל לפיו יחולו הגבלות על התפתחות היישוב ובו הוציאו הבריטים את כל שטח עבר הירדן מתחומי הריבונות בארץ ישראל. אמון היישוב היהודי בראשי הציונות נפגע קשות עקב קבלת הספר. הדבר התבטא, בין השאר, בגיוסי המגבית היהודית.
ז'בוטינסקי ראה בחומרה את אי ההחלטיות בהנהלה הציונית בדבר תוואי פעולתה. הוא דרש כי הוועד הפועל יחזור לייצג כראוי את התנועה הציונית בפני בריטניה, וכי יוצהרו בפומבי מטרות הציונות ומדיניותה. עליה גם לעמוד על כך שהממשלה תשנה את מדיניותה המזיקה קשות לציונות. הצעת ההחלטה של ז'בוטינסקי נדחתה, והיחס כלפיו היה בבחינת "ילד חורג" ונון-קונפורמיסט. ז'בוטינסקי הגיש את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית.
נשיא הצה"ר וראש בית"ר
בסתיו 1923 שלח "רזסוויט" את ז'בוטינסקי למדינות הבלטיות למסע הרצאות. הרצאותיו ונאומיו בפני סטודנטים ואגודות צעירים ציוניים הפגישו אותו עם תומכים רבים בפעולותיו ורעיונותיו בעניין הגדוד העברי ומדיניות ההסתדרות הציונית. באותה שנה גם פרסם ז'בוטינסקי בעיתונו את המאמר "על קיר הברזל" (אנחנו והערבים); במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שיתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. בכדי להפיג כל תקווה מצידם "להפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן "קיר ברזל", חזית מבוצרת מבחינת כוח צבאי ועמידה בלתי מתפשרת על עמדות הציונות. מאמר זה שלו נחשב לאחד מעמודי התווך של המחנה הז'בוטינסקאי המתהווה.
באפריל 1925 התרכזו בפריס נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי" וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר). הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה. להרחבה על פועלו בהקמת תנועה זו ראו בערך: ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
בעת שהותו בפריס, הצטרף כשותף אל ד"ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של העיתון "הארץ"), בעל הוצאת ספרים בשם "הספר". יחד פרסמו השניים, במסגרת ההוצאה, ספרי לימוד וספרות עזר בעברית לתלמידים. שני פרסומים חדשניים לאותה עת היו ה"כל בו" לתלמידים, מעין יומן נוער שכלל נתונים מדעיים וגיאוגרפיים, לצד ביוגרפיות של גדולי עם ישראל, מדריך להליכות ונימוסים, מדריך לכללי ההגיה הנכונה של העברית במבטא הספרדי, ומאמרים על הגדודים העבריים (ה"כל בו" יצא מחדש בשנת 2005, להרחבה ראו [3], [4]). לאור הוציאו גם את האטלס העברי הראשון. ההוצאה, שמקום מושבה היה בלונדון, הוציאה גם את ספרי "שרלוק הולמס", ואת ספרו של אנטוני הופ "השבוי מזנדה" (אשר תורגם כ"השבוי מצנדה") שתורגמו לראשונה לעברית.
בשנים אלה קמה גם תנועת הנוער והצעירים בית"ר, וז'בוטינסקי הועמד גם בראשה. במשך שנותיו האמין כי "גלגל המנוף בחיי הציבור - זהו הנוער!" (מתוך "הארץ", 3.11.1926) ואל תנועת בית"ר התייחס כ-"בבת עיני" ואל חניכיה "בני חלומי וסברי". צעירי בית"ר התחנכו על ברכי תורתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי, כאשר ערכיה העיקריים היו "התמסרות לרעיון הממלכתי במקום הרעיון המעמדי" (כלומר שלילת העירוב בין סוציאליזם לציונות), ערך ההדר בכל דרכי התנהגותו ואורכות חייו של האדם, חינוך לחלוציות ולצבאיות. נאמר על ז'בוטינסקי כי אם לתנועה הציונית ולמפלגה הרוויזיוניסטית נתן את אונו וכשרונו, הרי שלבית"ר נתן את נשמתו וכל אהבתו. ניתן לציין גם כי תלמידיו ותומכיו של ז'בוטינסקי נהגו שלא לקרוא לו בשמו הפרטי או בשם משפחתו, אלא בתואר "ראש בית"ר", וכך גם נהגו לעשות שנים רבות לאחר מותו.
ב-1926 הגיע ז'בוטינסקי לביקור שני בארץ ישראל. תכונה רבה הורגשה בזמן ביקור זה הן בקרב תומכיו הרוויזיוניסטים והן בקרב מתנגדי דרכו. בירושלים, בחיפה ובתל אביב התמלאו האולמות כדי לשמוע את דבריו. משם המשיך למסעות הסברה בארצות הברית ובארצות הבלקן אשר הביאו להצטרפות חברים חדשים רבים להצה"ר. בבחירות לקונגרס הציוני של 1927 גדלה סיעת הצה"ר.
בשנים אלו היה המצב בארץ שפיר כלכלית וביטחונית. הזהרותיו הקודרות של ז'בוטינסקי על הצורך בהגברת העלייה וההתיישבות לא התקבלו בציבור הרחב. בתקופה זו התאמץ ז'בוטינסקי למצוא מקור פרנסה. הוא הוחרם על ידי עיתוני הציונות, והעיתונות הרוויזיוניסטית לא יכלה לשלם לו שכר. ב-1928 פרסם ז'בוטינסקי את הרומן "שמשון", בו מתואר האדם היהודי החדש, אותו שאף ז'בוטינסקי לגבש.
מארצות הברית הגיעה אל ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה", וז'בוטינסקי נענה בחיוב (על כך בהרחבה כאן). הוא הגיע ארצה, כשמשפחתו עתידה להצטרף אליו. בהגיעו הומטרו עליו חצי ביקורת נוקבת מצד החוגים הערביים וארגוני השמאל. ז'בוטינסקי הביא לכינוס הוועד הלאומי באוקטובר 1928 ונאם בפניו על אי אמונו בהסתדרות הציונית והעלה הצעה להקים נציגות בעלת מעמד בלונדון. הדיון בהצעתו התמוסס. אז עבר ז'בוטינסקי לערוך לתקופה קצרה את עיתון "דואר היום". בסוף השנה חזר לאירופה כדי להשתתף בוועידת הצה"ר השלישית. הוא חזר לארץ בינואר 1929. באספת הנבחרים בתל אביב התנגד ז'בוטינסקי לעניין מסוים הקשור בבחירת הנציגים לקונגרס. לאחר שנאם פרץ ויכוח סוער שהדרדר להתקפה פיזית עליו ועל כמה מצירי הצה"ר. ביולי נסע, מכורח היותו נציג סיעתו, לאירופה כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-16. בקונגרס תקף את התקוות שתלו בממשלתו של מקדונלד ואת היוזמה להרחבת הסוכנות על ידי צירוף לא-ציונים אליה. בדצמבר חזר לארץ לתקופה קצרה. ז'בוטינסקי רצה להעיד בפני ועדת שאו בעניין פרעות תרפ"ט, אך ההנהלה הציונית שללה זאת ממנו בנימוק שהאחריות על פריצתן נופלת על פעילי בית"ר, וכך נאלץ ז'בוטינסקי לצאת ללונדון ולהעיד שם. לפני שיצא נאם ז'בוטינסקי בתל אביב בפני 6,000 איש נאום ביקורת חריף נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית. לאחר מכן הודיעו לו כי הנציב העליון לא היה שבע רצון מנאומו. לאחר שיצא לאירופה שללו ממנו הבריטים את אשרת הכניסה לארץ וז'בוטינסקי לא שב אליה עוד בחייו.
בשנים 1931-1932 הוביל ז'בוטינסקי בברית הציונים הרוויזיוניסטים קו לפיו על הסיעה לנקוט קו עצמאי ולדרוש הכרזה כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית. היו מבין הרוויזיוניסטים התנגדו לצעדים אלה. במספר שלבים הידרדרו העניינים עד ליציאת מספר אישים, בהם מאיר גרוסמן, מן הסיעה, והקמת מפלגה רוויזיוניסטית חדשה, מפלגת המדינה (לפירוט נוסף ראו תחת הצה"ר).
"מצביא האצ"ל" ואזהרותיו ליהודים
באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועימו מפקדים מארגון "ההגנה" והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, שלימים יהיה האצ"ל. בדצמבר הגיע תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, לפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי. בהמשך היה ז'בוטינסקי למפקד העליון של האצ"ל, והוא שמינה את מפקד הארגון וחברי המפקדה.
בתחילת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון גרמניה. ז'בוטינסקי שהזהיר עוד באוקטובר 1932 כי "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע" (ממאמר ב"חזית העם", 30.10.1932), היה כבר משוכנע כי גרמניה בראשות היטלר מהווה סכנה לעולם כולו:
| עכשיו אין זה בגדר ספק.. שהרדיפות על היהודים אינן בגדר "בחינת הקולמוס" ושהפרק החדש שגרמניה רוצה לרשום אותו בתולדות העולם... - הגמוניה עולמית של גרמניה, שתושג באש ודם... ארץ כזו- אסור להרשות לה שתתחזק... חייבים תמיד לרסן אותה, לקחת ממנה את כל הצעצועים האלו, למשל הפרוזדור הפולני, שלזיה, דאנציג, ולא לתת לידה סכין חדשה- למשל הזכות להזדיין;... וזוהי "המלחמה" שבה חייבים להתערב גם אנו, היהודים, ובכל כוחנו דווקא. | ||
| -- "הצה"ר וגרמניה", מתוך "חזית העם", 12.5.1933. | ||
ודוגמה נוספת מ-18 באוקטובר ב"חזית העם":
| כבר שמעתי קולות... המנסים להרגיע את הקהל;... המצב "ישתפר" רק באותו יום שבו תמוגר ממשלת היטלר בגרמניה, ואפשר שגם אז לא. כל עוד קיים בתוך העולם התרבותי משטר, החושב את היהודים רשמית לחצאי אדם משוללי זכויות, עומד כל העם היהודי תחת הסכין;... קודם כל צריך להשמיד מן ההיסטוריה היהודית את הזכר האחרון של "הרייך השלישי". | ||
ז'בוטינסקי העלה כנשק נגד גרמניה יוזמה לחרם כלכלי של יהודים בעולם ושל מדינות נוספות אשר תכריע את הרייך השלישי שמצבו הכלכלי היה גרוע. אולם התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חזקה מספיק מבחינה ארגונית להטלת חרם עולמי כזה, והוא נכשל גם הודות לחתימת "הסכם ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה. ז'בוטינסקי גינה את ההסכם וראה בו "תקיעת סכין" בגב היהדות.
ז'בוטינסקי גם נאלץ לעסוק בעניין רצח ארלוזורוב מיוני 1933. האווירה בארץ הייתה קשה עד מאוד בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי. ועדת חקירה של ההסתדרות מצאה שלושה מאנשי הצה"ר כאשמים ברצח, בהם אבא אחימאיר. ז'בוטינסקי היה משוכנע בחפותם ונרתם כולו לעניינם, ובהשפעתו ובהשפעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק התעוררה דעת קהל לטובתם. בית דין זיכה את הנאשמים. אייזיק רמבה כתב: "עמידת הגבורה של הרב קוק.. חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי ,'אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה', הרהר, 'ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר...'. "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית" טלגרף אל הרב...". ז'בוטינסקי כינה את הרב "כהן גדול... נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'". ז'בוטינסקי דחה לשם משפטם טיפול בכל עניין אחר, כמו הסדרת הבעיה בין תנועתו להסתדרות הציונית. האווירה בישוב הגיעה אותו זמן לסיפה של מלחמת אחים וז'בוטינסקי פנה אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי להגיע להסכם על יחסים תקינים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. בלונדון נועד ז'בוטינסקי עם בן גוריון ולאחר משא ומתן ממושך הגיעו השניים לכדי הסכם שיכונן נורמליות בין שני הזרמים הציוניים. ועידת הצה"ר העולמית אישרה את ההסכם, אך משאל חברי ההסתדרות הכללית דחה אותו.
בהמשך גם נדחתה יוזמת ז'בוטינסקי לכנס ועידה להסדרת היחסים. בו בזמן ארגנה תנועתו פטיציה, "תנועת עצומה" עולמית, שזכתה לביקורת קשה מצד ההסתדרות הציונית ובעקבות כך חוקקה את "סעיף המשמעת" האוסר על פעילויות פוליטיות עצמאיות. עניינים אלה הביאו לפרישתם של הרוויזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בספטמבר 1935.
יוזמותיו האחרונות
באפריל 1936 התעלם הנציב הבריטי מאזהרות ששיגר אליו האצ"ל בדבר פרעות שעומדות להתרחש. שבועיים אחר כך פרצו מאורעות תרצ"ו. ז'בוטינסקי היה בספק אם האימפריה הבריטית ראויה להחזיק במנדט על השטח שבו עתיד לקום הבית הלאומי ליהודים. הוא זיהה מגמות בפולין ורומניה אשר חוגי השפעה בהם היו מעוניינים בהגירת יהודים החוצה מארצם. ז'בוטינסקי קיווה כי אם תיווכח בריטניה שהיהודים נוקטים צעדים לסילוק בריטניה מהמנדט על ארץ ישראל לטובת ממשלות אחרות, יחול שינוי בפעולותיה. בפברואר 1937 הופיע בפני ועדת פיל וטען בפניה כי על בריטניה להחזיר את המנדט לחבר הלאומים אם אינה עומדת בהתחייבויותיה. אז יצא להרצאות בדרום אפריקה וקיבל תמיכה מצד הממשלה שם לרעיון הקמת צבא עברי שיגן על הארץ ומזרח אפריקה. הקבינט הבריטי דחה את ההצעה.
כשפרסמה ועדת פיל את הצעתה לחלוקת הארץ ובה מדינה יהודית מצומקת החל ז'בוטינסקי לפעול אצל אנשי ההסתדרות הציונית כדי להביא לדחייתה. ז'בוטינסקי הורה באותו זמן לאצ"ל לשמור על מדיניות ההבלגה עליו החליטה ההנהלה הציונית. לאחר שהעלו הבריטים את שלמה בן יוסף לגרדום הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה התוכנית לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ומרד מזוין שיביא להפלת הבריטים (להרחבה ראו עלייה ג'):
| "יודעים אתם שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירת "ההבלגה". אותה "הבלגה" בה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עסוקים רק בהדלקת נרות לזכר נשמות". | ||
| -- נאומים ב', עמוד 339 | ||
בסתיו 1938 החל לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית באירופה. כשפורסם הספר הלבן של 1939 ובו הגבלות לעליית 75,000 יהודים בלבד, הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי.
כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה:
| לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר- הסוף;... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. -ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים | ||
| -- "המשקיף", 27 בינואר 1939. | ||
| ואני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, למדו את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאתבדה;... לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים. | ||
| -- המשקיף, 30 ביוני 1939. | ||
"נדם ליבו הסוער"
בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק, ובכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, הכה אותו שבץ והוא נפטר. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו. יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו. לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט הודיעה משטרת ניו יורק על מסע הלוויתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שניו יורק ראתה". ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.
בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוהנה למנוחת עולם בארץ ישראל. הם קבורים בהר הרצל בירושלים בסמוך לקבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום.
מורשת ז'בוטינסקי
במהלך שנות פעילותו, ז'בוטינסקי יצא כנגד הזרם המרכזי בתנועה הציונית. הוא התנגד לאופייה הסוציאליסטי של הציונות ושל ההתיישבות, למדיניותה הפשרנית מדי לטעמו במשא ומתן עם הבריטים ולמדיניות ההבלגה כנגד האלימות הערבית. בניגוד לזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, ז'בוטינסקי הדגיש את הממד הצבאי וזכות היהודים להלחם בכוח על מולדתם. ז'בוטינסקי ראה בחזונו צבא יהודי גלוי ועצמאי בארץ ישראל- חזון אשר לא זכה לראות את התגשמותו.
ז'בוטינסקי היה אדם שמשך אליו בכוח אמונתו העזה תומכים וחסידים. זרם שלם בציונות נבנה סביב רעיונותיו ודמותו. עם זאת רבים היו שהתנגדו לו בעם היהודי ובקרב אנשי הציונות על שבחר פעמים רבות את עמדת האופוזיציה וההתרסה נגד עמדת התנועה הציונית הרשמית ומוסדות היישוב. המחלוקת העזה בין ז'בוטינסקי ותומכיו לבין יתר מנהיגי הציונות, הביאה אותו בסופו של דבר לפרישה מההסתדרות הציונית, ולהקמת הסדתרות ציונית "אלטרנטיבית". תנועת הפועלים ראתה בו ובתנועתו יריב אידאולוגי והעוינות בין המחנות נשארה גם שנים לאחר מותו.
בשל חוסר פשרנותו המדינית, עמדתו התקיפה כנגד האלימות הערבית, התנגדותו לסוציאליזם והחשיבות הרבה שהעניק לצבא, נחשב ז'בוטינסקי לאחד מאבות מחנה הימין הישראלי, אשר היווה במשך שנים ארוכות את האנטי-תזה למחנה הפועלים. פרט לפועלו הצבאי והמדיני, הותיר אחריו ז'בוטינסקי נכס תרבותי גדול של יצירות ספרותיות, תרגומים, נאומים ומאמרים ברמה אומנותית גבוהה.
ז'בוטינסקי, אשר היה מגדולי המנהיגים הציוניים והוגי הדעת היהודים בעת החדשה, מונצח בעשרות מקומות, מבנים ורחובות בישראל. ב-2005 חוקקה הכנסת את חוק יום ז'בוטינסקי, ציון זכרו ופועלו. מורשתו עודנה מונחלת על ידי מוסדות שונים לציבור ולנוער בישראל. כתביו על מספרם העצום שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב.
ראו גם
- ציונות רוויזיוניסטית
- ברית הציונים הרוויזיוניסטים
- בית"ר
- אצ"ל
- הגדודים העבריים
- ברית החייל
- מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי
- מכון ז'בוטינסקי
- מנחם בגין
- ערי ז'בוטינסקי
- פסגת זאב
לקריאה נוספת
כתביו
- סדרת כתבים, הכרכים: אומה וחברה, אספרטקוס, בדרך למדינה, בסער, חמשתם, זכרונות בן דורי, כתבים ציוניים ראשונים, מגילת הגדוד, מכתבים, נכר (מחזה), נאומים א', נאומים ב', על ספרות ואומנות, סיפור ימי - אוטוביוגרפיה, סיפורים, פליטונים, רשימות, שירים, שמשון. הוצאו בהוצאת ערי ז'בוטינסקי בשנים תש"ז-תשי"ט.
- לתיקונו של עולם (משנתו החברתית והכלכלית, 2001), למהותה של הדמוקרטיה (משנתו הליברלית והדמוקרטית, 2001), תגר ומגן (ז'בוטינסקי והאצ"ל, 2004), אילן מצל בגיא (ז'בוטינסקי ושירתו, 2005) בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי.
- אגרות, כרכים א'-ח', הוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית, ירושלים, תשנ"ב-תשס"ו.
- קובצי מאמריו מ"ראזסוויט"- עקרונות מנחים לבעיות השעה, הדרך אל הרוויזיוניזם הציוני (1923-1924), הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו (1925-1929), הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו (1930-1931), הרוויזיוניזם הציוני לקראת מפנה (1932-1934), בהוצאת מכון ז'בוטינסקי 1984-1986.
- חזית המלחמה של עם ישראל, הוצאת ת' קופ, ירושלים, תש"א
- מדינה עברית - פתרון שאלת היהודים, הוצאת ת' קופ, תל אביב, תרצ"ז
פרסומים אודותיו
- משה בלע, עולמו של ז'בוטינסקי מבחר דבריו ועיקרי תורתו, הוצאת דפוסים 1972, והדפסה מחודשת בהוצאת סטימצקי.
- אבי בראלי ופנחס גינוסר (עורכים), איש בסער - מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, 2004.
- שמואל כץ, ז'בו : ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי (כרכים א', ב'), הוצאת דביר, תל אביב 1993.
- יוסף נדבה, זאב ז'בוטינסקי - האיש ומשנתו, הוצאת משרד הביטחון 1980.
- ערי ז'בוטינסקי, אבי, זאב ז'בוטינסקי, הוצאת סטימצקי, ירושלים 1980.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: זאב ז'בוטינסקי |
- זאב ז'בוטינסקי, אתר אודותיו.
- זאב ז'בוטינסקי, בספרייה הווירטואלית של מט"ח
- מכון ז'בוטינסקי בישראל, אתר המוסד המנציח את פועלו ומחזיק את עזבונו הכתוב.
- "על קיר הברזל", מאמרו של ז'בוטינסקי, באתר בית"ר נתניה.
- ז'בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: "כן, לשבור!"
- "נופץ כינור ברוך המיתרים", דברי הספד של זלמן שז"ר, אז איש מפא"י וההסתדרות הכללית, בעת פטירתו של ז'בוטינסקי (דבריו בעלי עניין לבחינת יחס איש מחנה הפועלים כלפי ז'בוטינסקי ופרשיות חייו); מתוך אתר מכון ז'בוטינסקי.
- סרט וידאו של ז'בוטינסקי במדי הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה
- הצדק החברתי של ז'בוטינסקי, אורי הייטנר
 |
דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. לפרטים וסיבות עיינו בדף הגרסאות הקודמות ובדף השיחה. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |
