אברהם לונץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם משה לונץ (1918-1854), סופר, מו"ל, חוקר ארץ ישראל וגאוגרף.
עלה ארצה עם הוריו ב-1869 מעיר הולדתו קובנה. למד בירושלים בישיבת עץ חיים, השתלם גם בלימודי חול וקרא בספרות ההשכלה. יחד עם ישראל דב פרומקין יסד לונץ את הספרייה על שם משה מונטיפיורי.
ב-1873 התחיל לפרסם מאמרים בעיתונו של פרומקין, "חבצלת", ובהם מתח ביקורת קשה על שיטת החלוקה ועל הגבאים הממונים עליה. עם זאת נחלץ להגנה על קהילת ירושלים מפני התקפותיו של ההיסטוריון היינריך גרץ.
לאחר שפרסם כמה מאמרים על נושאים גאוגרפיים כתב לונץ את ספרו "נתיבות ציון וירושלים" מורה דרך ראשון לירושלים בשפה העברית. מאז ועד סוף ימיו המשיך את מחקריו בגאוגרפיה של ארץ ישראל, והשתמש למטרה זו גם בספריות של מוסדות נוצריים, דבר בלתי רגיל בירושלים דאז.
ראייתו לקתה בהיותו בן 23 והוא נסע לווינה ולפאריז לשם ריפוי, אך מאמצי הרופאים עלו בתוהו, והוא התעוור כעבור שנתיים.
בסיועו של פרץ סמולנסקין פרסם לונץ בווינה, ב-1882, את הכרך הראשון של "ירושלים, שנתון לידיעת ארץ ישראל" . על שנתון זה עבד עד יום מותו והוציא לאור במרוצת השנים 12 כרכים נוספים, שנדפסו בירושלים בבית הדפוס של לונץ עצמו. משנת 1895 ועד שנת 1915 פרסם מדי שנה גם את "לוח ארץ ישראל", מעין אלמנך ספרותי.
הוא אף ההדיר מספר ספרים גאוגרפיים בתוספת הערות משלו, כגון את "כפתור ופרח" מאת ר' אשתורי הפרחי, את "פאת השולחן" מאת ר' ישראל משקלוב ואת "תבואת הארץ" מאת ר' יהוסף שווארץ. הוא גם הוציא לאור, בשלושת הכרכים של "המעמר", תעודות ומאמרים על חקר הארץ, והתחיל בפרסום מהדורה חדשה של התלמוד הירושלמי על-פי כתב יד בספריית הוותיקן. לונץ היה חבר בוועד הלשון העברית וייסד בית חינוך לעיוורים בירושלים. כמו כן, ערך את השירון הראשון "כינור ציון" ובו חמישים שירים לאומיים על העם, הארץ והגעגועים לציון. בעקבות פרסום השירון הוא נשפט על ידי השלטון הטורקי באשמת עידוד למרד, ובסופו של דבר נקנס, ספריו הוחרמו ובית הדפוס שבבעלותו נסגר.
