אדולף כרמיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדולף יצחק כרמיה (22 באפריל 1796 - 9 בפברואר 1880), (Adolphe Isaac-Jacob Crémieux), מדינאי צרפתי יהודי.
כרמיה נולד בשנת 1796 למשפחה יהודית - ספרדית, בעיירה נים השוכנת במחוז גאר בצרפת. אביו היה סוחר במשי. בתקופת הקיסרות של נפוליון למד משפטים בפריז, ובשנת 1817 שב לנים והחל לייצג קורבנות של רדיפה פוליטית ואפליה דתית, במיוחד יהודים. כרמיה נמנה על פעילי השמאל הצרפתי, ובהדרגה עלה מעמדו בחוגים הליברליים.
ב-1840 פעל עם משה מונטיפיורי למען העצורים בעלילת הדם בדמשק. ב-1842 נבחר כציר בפרלמנט והיה לאחד הפעילים המרכזיים של אופוזיציית השמאל. בהמשך הושם במאסר על פעילותו זו. בשנת 1848 נפל המלך לואי פיליפ מכיסאו וקמה הרפובליקה השנייה. בשנה זו התמנה כרמיה לשר המשפטים הצרפתי.
ב-1860 היה מבין מייסדי חברת כל ישראל חברים (אליאנס) שמטרתה הייתה עזרה ליהודים שהופלו על רקע דתי ונפגעו זכויות האזרח שלהם. כרמיה החזיק בתפקיד נשיא החברה עד מותו. במסגרת תפקיד זה עבר כרמיה בארצות אירופה ופעל למען הענקת שוויון זכויות ליהודים.
ב-1870, לאחר נפילת נפוליאון השלישי, התמנה שוב למשרת שר המשפטים. בכהונה זו ביטל כרמיה את עונש המוות למתנגדים פוליטיים, וביטל את העבדות בקולוניות. באותה שנה קיבלו יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית עפ"י חוק חדש ביוזמתו, שקיבל את השם "חוק כרמיה". כרמיה נבחר כסנטור לכל חייו ובכך סיים את חייו הפוליטיים. במהלך חייו כיהן כנשיא המועצה המרכזית של יהודי צרפת. למרות יחסו הקרוב ליהודים והפעולות הרבות שנקט למענם, כרמיה נחשב ליהודי מתבולל ובניו התנצרו.
כרמיה מת בשנת 1880 בפריס.
על שמו קרוי רחוב במושבה הגרמנית, בירושלים ובלב תל אביב, ליד שדרות רוטשילד.
