אד ורקונדיאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אד ורקונדיאם (לטינית, ad verecundiam, פנייה לצניעות ובמשמעות "פנייה אל הסמכות") היא קבוצת כשלים לוגיים של אי-רלוונטיות השייכת לקבוצת כשלי היסק. קבוצת טיעונים זו ידועה גם בשם "איפסה דיקסיט" (לטינית, ipse dixit, הוא עצמו אמר זאת). בטיעוני אד ורקונדיאם נעשה נסיון לשכנע את המאזין באמצעות פנייה למידת הצניעות, כלומר, היעדר מומחיות או ידיעה אצל המאזין. רוב הטיעונים כאן מבקשים לבטל את היכולת לשפוט את הטיעון כשלעצמו ומבקשים להסתמך כהוכחה על ציטוט או אמירה של בעל סמכות.

כמה דוגמאות טיפוסיות לכשלי פנייה אל הסמכות כאלו:

"אם זה כתוב בתנ"ך, סימן שזה נכון".
"אם כלכלן מכובד כמו פול סמואלסון אומר שחוק שכר מינימום יכול לעבוד, אז צריך לקבל את דבריו".
"אם אריסטו אמר, סימן שזה נכון".
"איינשטיין אמר שאלוהים אינו משחק בקוביות, וזה מוכיח לנו שיש אלוהים".

אד ורקונדיאם אינו תמיד כשל לוגי. לעתים, פנייה אל הסמכות מוצדקת והגיונית לחלוטין, במיוחד כאשר הנושא הנדון הוא הסמכות לטעון משהו או סמכותה של הסמכות. לדוגמה:

"אם עשרה פדיאטריסטים מומחים אמרו לך שיש לך יבלת בכף הרגל, כנראה שיש לך יבלת בכף הרגל".

במקרה זה, רופאי כף הרגל הם מומחים לענייני כף הרגל, ולכן קביעתם בנושא זה רלוונטית ומהווה בסיס הגיוני לטיעון. לעומת זאת, אותו טיעון, בשינוי נושא, יהיה כשל לוגי מובהק:

"אם עשרה פדיאטריסטים מומחים אמרו לך שמכבי חיפה תקח את אליפות הכדורגל בקלות, כנראה שמכבי חיפה תקח את האליפות בקלות".

לרופאי כף הרגל אין מומחיות מיוחדת בנושאי כדורגל וסמכותם כאן היא כוזבת ואינה צריכה לזכות בהתחשבות מיוחדת. גם כאשר מצוטט מומחה או הוגה גדול בתחום מומחיותו, יש להתייחס לדבריו בזהירות, לא כסמכות סופית ומוחלטת, אלא לכל היותר כחיזוק לטיעון שבו לדעת המומחה יש חשיבות. בימי הביניים, בערך מן המאה השתים עשרה עד המאה החמש עשרה היה הפילוסוף היווני אריסטו מעין דוגמה בהגות באירופה. אריסטו כונה "הפילוסוף" (ille philosophus), תארי דוקטורט התקבלו על בסיס לימוד כתביו והאמירה "איפסה דיקסיט" ("הוא עצמו אמר זאת") נחשבה לסמכות האחרונה והקובעת בכל דיון. למרות זאת, אריסטו, ככל אדם, שגה לעתים תכופות ובדיקת מספר השיניים בפיו של סוס הייתה צריכה להיערך באמצעות בדיקתו של סוס, לא באמצעות עיון בכתבי אריסטו.

[עריכה] תנאים לטיעון פנייה אל הסמכות תקף

הסמכות היא בעלת יכולת, לא סתם בעלת יוקרה, פופולריות או מעמד.
הקביעה חייבת להיות בתחום מומחיותו של בעל הסמכות.
הפירוש לדברי בעל הסמכות חייב להיות מדויק.
יש הכרח, לפחות ברמה העקרונית, בממצאים ישירים נוסף על ההסתמכות על הסמכות.
בעל הסמכות צריך להיות בלתי מוטה (כלומר, לא מושפע מכסף, שיקולים פוליטיים, אמונה דתית, וכו').
הדיעה צריכה להיות מייצגת ביחס לדעותיו הרגילות של המומחה בתחום (בניגוד לדוגמה לא מייצגת).
יש צורך בדרך להכריע באי-הסכמה בין בעלי סמכות שונים וחלוקים זה על זה.
הטיעון צריך להיות נכון בזכות עצמו, גם בלי פנייה אל הסמכות.