אותון מלך יוון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אותון | |
---|---|
מלך יוון | |
![]() |
|
שלט | מ-6 בפברואר 1833 עד 23 באוקטובר 1862 |
קודמו | אין |
יורשו | גאורגיוס הראשון מלך יוון |
אשתו | אמליה מאולדנבורג |
צאצאים | אין |
השושלת | ויטלסבך |
האב | לודוויג הראשון מלך בוואריה |
האם | תרזה סקסה-הילדבורגהאוזן |
תאריך לידה | 1 ביוני 1815 |
מקום הלידה | זלצבורג, אוסטריה |
תאריך הפטירה | 26 ביולי 1867 (בן 52 במותו) |
מקום הפטירה | במברג, גרמניה |
מקום הקבורה | כנסיית התאטינים, מינכן |
אותון מלך יוון (ביוונית: Όθων, Βασιλεύς της Ελλάδος) וגם נסיך בוואריה (1 ביוני 1815 – 26 ביולי 1867) הוכתר למלך הראשון של מדינת יוון המודרנית. יוון, שזכתה ב-1822 לעצמאות מן האימפריה העות'מאנית, הפכה עשר שנים אחר-כך למונרכיה בהתאם להחלטת המעצמות הגדולות בריטניה, צרפת ורוסיה (אמנת לונדון, 1832) ובערבותן.
תוכן עניינים |
[עריכה] מוצאו
אוטו (Otto) נולד בזלצבורג, אוסטריה, והיה בנם השני של לודוויג הראשון מלך בוואריה ותרזה לבית סקסה-הילדבורגהאוזן (Saxe-Hildburghausen). מצד אחד אבותיו, יוהן השני דוכס בוואריה, היה הוא נצר לשושלות הקיסרים הביזנטים קומננוס ולסקאריס.
[עריכה] שנות מלכותו הראשונות
כאשר נבחר אוטו למלך, חילצו המעצמות הבטחה מאביו כי ימנע ממנו לנקוט פעולות נגד האימפריה העות'מאנית; הן אף התעקשו כי תוארו יהיה "מלך יוון" ולא "מלך היוונים", ממנו השתמעה הטענה על מיליוני היוונים שחיו עדיין תחת שלטון התורכי. הנסיך הצעיר, שטרם מלאו לו שמונה-עשרה, הגיע ליוון על סיפונה של הפריגטה הבריטית אה"מ "מדגסקר" ועימו 3,500 חיילים בווארים ושלושה יועצים בווארים, ששימשו כמועצת עוצרים. מי שעמד בראש מועצה זו היה שר הכספים לשעבר של בוואריה, הרוזן יוזף לודוויג פון ארמנספרג (Joseph Ludwig von Armansperg). בריטניה ובנק רוטשילד, אשר התחייבו להלוות כספים לממשלת יוון, עמדו על כך שיושת פיקוח קפדני על ארמנספרג. בתוך זמן קצר הוכבד עול המיסים על היוונים יותר משהיה תחת השלטון התורכי, וכך החליפו היוונים את העריצות העות'מאנית השנואה, שאותה הכירו, בממשלת ביורוקרטים זרים, "בווארוקטיה" (Βαυαροκρατία), אותה תעבו. זאת ועוד, אוטו לא גילה יחס של כבוד למנהגי המקום. בשל היותו קתולי אדוק נחשב בעיני היוונים לכופר; הוא מעולם לא המיר את דתו, שכן הובטח לו כי יוכל להישאר קתולי משום היותו המלך הראשון של השושלת המלוכה היוונית החדשה. ברם, חוקת 1843 קבעה כי יורשו יצטרך להיות אורתודוקסי.
שנות מלכותו הראשונות של אותון התבלטו בהקמת בתי ספר ובתי חולים ובכלל זה בית הספר המלכותי לאומנויות.
ב-1836 ביקר אוטו בגרמניה ונישא לדוכסית היפהפיה והמוכשרת אמליה מאולדנבורג (21 בדצמבר, 1818 – 20 במאי 1875). החתונה לא נערכה ביוון, כי אם באולדנבורג, ב-22 בנובמבר 1836. הזוג לא העמיד יורש, והמלכה החדשה איבדה את חינה בעיני הציבור בשל התערבותה בענייני השלטון. אוטו לא היה נאמן לגמרי לרעייתו, וכמו אביו לפניו ניהל קשר אינטימי עם בת האצילים הבריטית ג'יין דיגבי (Jane Digby).
מיד עם שובו ליוון פיטר אוטו את ארמנספרג ממשרת ראש הממשלה בשל חתרנותו תחתיו. ברם, חרף ציפיותיהם הגבוהות של היוונים, מונה רונדהרט (Ignaz von Rundhart) הבווארי למיניסטר הראשי והענקת החוקה נדחתה שוב. נסיונותיו של אוטו להפיס את רגשותיהם הלאומיים של היוונים על ידי מאמץ להרחבת גבולות הממלכה, כמו ההצעה ב-1841 לרכוש את כרתים, נכשלו ורק סיבכו אותו עם המעצמות הגדולות.
[עריכה] הפיכת ה-3 בספטמבר
המלך אותון ניסה לתפקד כמונרך אבסולוטי, אך כפי שכתב תומס גלנט (Thomas Gallant), "הוא לא היה אכזר דיו כדי שיחששו מפניו, לא רחמן דיו כדי שיאהבו אותו ולא מוכשר מספיק כדי שיכבדוהו." ב-1843 הגיע חוסר שביעות הרצון של הציבור ממנו לדרגת משבר, ונשמעו קריאות להנהגת חוקה. אוטו סירב בתחילה להעניק חוקה, אך מיד עם עזיבת החיילים הגרמנים את הממלכה, התחוללה הפיכה צבאית. ב-3 בספטמבר 1843 התקהלו בכיכר שלפני הארמון באתונה חיילים רגלים בפיקוד קולונל דימיטרי קלרגיס (Καλλέργης) והקפטאן יואניס מקריאניס (Μακρυγιάννης), ממפקדי המורדים במלחמת העצמאות היוונית. החיילים, אליהם הצטרף גם חלק גדול של תושבי עיר הבירה הקטנה, סרבו להתפזר אלא אם יסכים המלך להעניק חוקה; הם תבעו כי חברי מועצת המלך יהיו יוונים, כי תוקם אסיפה לאומית שתתכנס במועדים קבועים, וכי המלך אוטו יודה אישית למנהיגי ההתקוממות. בלא חייליו הגרמנים לא נותרה למלך כל ברירה אלא להיענות לדרישות ההמון, חרף התנגדותה העיקשת של המלכה. כדי להנציח לדורות את אירועי ספטמבר 1843, הוחלף שמה של הכיכר ל"כיכר החוקה" (Πλατεία Συντάγματος).
יוקרת המלך, שנשענה על תמיכת המעצמות הגדולות בו, אך בעיקר על תמיכת בריטניה, נפגעה בתקרית פסיפיקו בשנת 1850, כאשר שר החוץ הבריטי פלמרסטון שיגר שייטת אוניות מלחמה בריטיות להטיל הסגר מן הים על נמל פיראוס, כדי להכריח את ממשלת יוון לשלם פיצויים על נזקים שנגרמו לנתין בריטי.
"האידאה הגדולה" (Μεγάλη Ιδέα, "מגאלי אידאה"), חלומה של יוון לכונן מדינה שתכלול בתחומה את ארץ יוון והפזורות היווניות, הובילה את אוטו להשתעשע ברעיון להצטרף למלחמת קרים נגד תורכיה ב-1853; היוזמה נכשלה ונסתיימה בהתערבות מחודשת של המעצמות הגדולות ובהסגר ימי שני על פיראוס. ב-1861 ניסה סטודנט בשם אריסטידיס דוסיוס (בנו של הפוליטיקאי קונסטנטינוס דוסיוס) להתנקש בחיי המלכה אמליה. נסיון ההתנקשות זכה לתמיכה גלויה של הציבור ביוון, אך גם עורר רגשות אהדה ספונטניים למוסד המלוכה ולזוג המלכותי.
[עריכה] גלותו ומותו
בעודו בביקור בפלופונסוס ב-1862 פרצה הפיכה חדשה, אלא שהפעם הקימו המורדים ממשלה זמנית וכינסו אסיפה לאומית. שגרירי המעצמות הגדולות דחקו במלך שלא להתנגד, והמלך ורעייתו מצאו מקלט באוניית מלחמה בריטית, ושבו לבוואריה. הם לקחו איתם את סמלי המלכות היווניים, שנקנו בבוואריה ב-1832.
אוטו הוסיף ללבוש בשנות גלותו את המדים המסורתיים, השמורים כיום רק לחיילי המשמר הנשיאותי ביוון; כשפרץ ב-1866 המרד בכרתים נגד התורכים, תרם למורדים חלק גדול מהונו לשם קניית נשק. הוא הורה לשמור בסוד עד אחרי מותו את דבר עזרתו למרד, כדי לא לסבך את מלכה החדש של יוון, גאורגיוס הראשון.
אוטו מת בארמון הבישופים לשעבר של במברג, גרמניה, ונקבר בכנסיית התאטינים (Theatinerkirche) במינכן.