אלטנוילנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אלטנוילנד (בגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה חדשה) הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל אשר ראה אור בשנת 1902. באמצעות הנרטיב מתאר הרצל את חזונו בנוגע למדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל (חשוב לציין שברומן "מדינת היהודים" היא לא רק של יהודים והיא לא מדינה ריבונית), הספר יצא לאור אחרי ספרו הציוני הראשון של הרצל - מדינת היהודים, ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בשנים 1899-1902 ולכתב היד קרא "ציון החדשה", רק מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול - שמו של בית הכנסת בפראג, שינה את שם כתב היד לאלטנוילנד.

הספר יצא כ-10 שנים אחרי "מסע לארץ- ישראל בשנת ת"ת לאלף השלישי" של אלחנן ליב לוינסקי, שהיה הספר הראשון שניסה לחזות כיצד תיראה ארץ ישראל בעתיד, אולם היה בעל תפוצה ותהודה רבים יותר.

עלילת הספר מתארת אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לוונברג (Löwenberg), הסובל מאבטלה ומכך שאהובתו מחליטה לנתק איתו את הקשרים עקב מצבו הכלכלי.

בעקבות מצבו הוא מחליט להתאבד, אבל נתקל במודעה מסקרנת המפגישה אותו עם אריסטוקרט פרוסי בשם קינגסקורט (Kingscourt ), המציע לו להצטרף למסע התבודדות.

בדרכם לאי באוקינוס השקט. השניים עוגנים בנמל יפו, תרים את הארץ, ומוצאים אותה בלתי מפותחת ומיושבת בדלילות, כפי שראה אותה הרצל עצמו במסעו לארץ ישראל בשנת 1898.

לאחר 20 שנה של בידוד באי חוזרים שני הנוסעים לארץ ותרים אותה, על מנת לראות את השינויים שחלו בה לאחר שהוקמה בה מדינת היהודים. השינויים כוללים התפתחויות חברתיות, תרבותיות, תעשיתיות, טכנולוגיות, כלכליות, דמוגרפיות, עירוניות, ממשלתיות וכדומה, בין היתר מתוארת בספר "תעלת הימים" תעלה מהים התיכון לירדן, המשמשת הן להפקת חשמל והן לשייט.

בחזונו של הרצל שפת הדיבור בארץ אינה העברית, אלא גרמנית, אם כי ילדי בית הספר וכן השומרים של המושבה רחובות מקבלים את האורחים בשירים עבריים, וחלק מן הדיונים הפוליטיים הסוערים במערכת הבחירות ב"כפר חדש" מתנהלים ביידיש.

החברה החדשה מאמצת את התרבות האירופית, אך דוחה חלק ממנה, כגון את המתחים המעמדיים והדתיים, באמצעות הקמת חברה חילונית ושוויונית ומדינת רווחה, אם כי זו אינה סוציאליסטית לגמרי, שכן יש בה מקום רב גם ליוזמה פרטית. העקרון החברתי מוגדר בשם "הדדיות" - דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם.

מרכזה הכלכלי של המדינה העתידית איננו ירושלים, כי אם חיפה. ירושלים היא המרכז הרוחני של החברה, בה משוכן "היכל השלום" וכן גם בית המקדש שמוקם מחדש.

קיים שיווי זכויות מלא לתושבים הערבים, וחלק מן העלילה הפוליטית של הרומאן מתייחס לנסיון של רב קנאי המבקש לשלול את זכויותיהם של הלא-יהודים - אך נכשל במערכת הבחירות. אחד מסגני היו"ר של "החברה החדשה" הוא מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי - ובזה מבטא הרצל את גישתו הליברלית הבסיסית, גם כהתרסה נגד הגזענות האירופית: אם אירופה דוחה את היהודים, הרי המדינה היהודית מקבלת כל אדם ללא הבדל דת וגזע.

רשיד ביי מסביר כי תושביה הערבים של המדינה הרוויחו מבואם של היהודים.

	"לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והאם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. האיכרים גרו בבתי חומר עלובים שלא היו ראויים אפיל למגורי בעלי חיים. הילדים שכבו עירומים ומוזנחים ברחובות וגדלו ללא השגחה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצוינים בין אם רצו בכך ובין אם לאו... כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של התתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב... החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר".
-- דברי רשיד ביי בספר אלטנוילנד

לספר הייתה השפעה רבה על התנועה הציונית, ולא רק על האגף הסוציאליסטי שבה. ספר זה הוא גם המקור לסיסמה הציונית המוכרת: "אם תרצו - אין זו אגדה". זו מבוססת על משפט הסיום של הספר: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. ...ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות." הספר הוא גם מקור שמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב, שכן שמה משמר את אותה הכוונה והמשמעות של חדש וישן, כפי שתורגם שם הספר בידי נחום סוקולוב.

לאחר פרסומו זכה הספר גם לביקורת, בעיקר מצד אחד העם, על העדר הזהות היהודית בספר ועל חוסר הישימות של החזון שביישוב הארץ בידי מיליוני יהודים מבלי לנשל את אוכלוסייתה הערבית המקומית. ביקורת נוספת טענה כי בספר, כמו באוטופיות אחרות, לדמויות אין עומק אלא הם טיפוסים מייצגים.