בנימין זאב הרצל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בנימין זאב תיאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl) (י באייר תר"ך 2 במאי 1860 - כ בתמוז תרס"ד 3 ביולי 1904), עיתונאי, משפטן, סופר ומחזאי יהודי. זכה לכינוי "חוזה המדינה", הוגה רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.

תוכן עניינים 1 חייו לפני התחלת פעילותו הציונית 1.1 פעילות ספרותית 1.1.1 מחזות שכתב 1.1.2 סיפורים שכתב 1.2 הרצל ו"הבעיה היהודית" 2 פעילותו הציונית 2.1 פעילות מדינית 2.2 ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות ציוניים 2.3 הצעות להקמת מדינה ליהודים 2.3.1 דמות המדינה היהודית בעיני הרצל 2.3.1.1 תנאים סוציאליים 3 פטירתו והנצחתו 4 משפחתו 5 הערות שוליים 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו לפני התחלת פעילותו הציונית

הרצל נולד ב-1860 בבודפשט שבאוסטרו-הונגריה (כיום בירת הונגריה) למשפחה יהודית משכילה. בילדותו עבר עם משפחתו לווינה, שם החל ללמוד משפטים ב-1878, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, תיאטרון וספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום מיהודים שעסקו במקצוע. בצעירותו היה מקורב לחוגים לאומיים גרמניים, והיה מעורב בפעילותה של אגודת Burschenschaft, שחתרה לאחדות גרמנית תחת הססמה "כבוד, חופש, מולדת" ("Ehre, Freiheit, Vaterland").

בשנת 1881 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי Neue Freie Presse. במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה הרצל לעורך הפיליטונים של העיתון ואף החל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי.

[עריכה] פעילות ספרותית

[עריכה] מחזות שכתב

• סיפור שהפך למחזה - "סולון בלודיה", המתאר השפעת שינוי טכנולוגי על החברה האתונאית.
• טברין, שעלילתו דומה לאופרה "הליצנים" הוצג בוינה ובניו יורק ב- 1885.
• הוד רוממותו הועלה בתיאטרון ואלנר בברלין ב-18 במרץ 1888 וזכה להצלחה.
• גנבי הציד (עבודה משותפת עם הוגו ויטמן) הוצג ב-1889 בתיאטרון הממלכתי בווינה.
• "הגטו החדש". נכתב ב-1894, מספר על יעקב סמואל, עורך דין יהודי צעיר מתבולל, השואף לצאת מן "הגטו הישן", אולם למרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו נדחה על ידי האנטישמיות אל "הגטו החדש ולבסוף מת בדו-קרב בהגינו על היהדות". מולו מעמיד הרצל את וסרשטיין, סוכן בורסה עשיר אבל חסר השכלה וחסר מצפון המגלה את הכבוד היהודי עקב מעשהו של סמואל.

[עריכה] סיפורים שכתב

• "הפעמון השמאלי", סיפור בעל שתי הסתעפויות. האחת, מה היה קורה אילו אדם היה לוחץ על פעמון בצד שמאל, והאחרת - על פעמון בצד ימין.
• "רואה המחשבות", על אדם הקורא מחשבות ובעזרתן שולט על אנשים,
• "היזם בונפרטה", על עולם מציאות אלטרנטיבית שבו נפוליאון בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא,
• "ספינת האוויר", על אדם שממציא מכשיר תעופה אבל הורס אותו כשנוכח לדעת שהמכשיר יכול להזיק.

[עריכה] הרצל ו"הבעיה היהודית"

למרות היותו מתבולל, נתקל הרצל בגילויי אנטישמיות: אחד מהם התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה באגודת הסטודנטים "אלביה" למלחין ריכרד וגנר. באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות ואגנרית" בווינה, ולכן הרצל הסיר חברותו באגודה. הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה ברעיונות אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית, כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו.

הרצל הוטרד מאוד מ"הבעיה היהודית" ושקל פתרונות שונים. אחד הפתרונות היה התנצרות, שהייתה פופולרית בקרב יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנים אלו ^[1].

הוא כתב ביומנו:

	"בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - בייחוד אני - יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ – תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה".
-- "כתבי הרצל", כרך ב', יומן א', עמ' 14, (בעריכת מזכירו האישי ד"ר רפאל שאול לנדאו)

גם עבור משפחתו תכנן התנצרות, במכתב למוריץ בנדיקט הוא כותב: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר" אבל מסייג את התהליך בגלל: "אבל אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי" ובהמשך: "שנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות". אולם רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש.

	"האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. .... בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן "שמואל כהן", ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים".
-- "כתבי הרצל", כרך ב', יומן א', פאריז, אביב תרנ"ה (1895) סמוך לשבועות

[עריכה] פעילותו הציונית

מודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים המתחדדת דווקא בעת המודרנית הועמקה כאשר סיקר את האנטישמיות הצרפתית ואת משפט דרייפוס כשליח ה"נויה פרייה פרסה" הווינאי בפריז.

זו הייתה עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת, שבה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת סרן, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, בריגול לטובת גרמניה. במשפטו טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. אולם, בפסק דינם קבעו השופטים כי הוא אשם ובגד בצרפת. הוא נדון למאסר באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית לכל חייו. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב-5 בינואר 1895, בעוד הקהל שצפה בו זעק "מוות ליהודים".

הרצל, שהיה עד לצעקות ההמון "מוות ליהודים!". שוכנע שיהודי התפוצות יצליחו לשרוד רק כאשר יעזבו את הגולה (אירופה האנטישמית) ויקימו מדינה יהודית ריבונית ועצמאית, כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. במהלך ניתוחו זה של הבעיה היהודית, היה הרצל הראשון להעלות על הכתב את רעיון שואת יהודי אירופה.

[עריכה] פעילות מדינית

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (יודנשטאט), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפתרה. בספר זה הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו (בלי לנקוב בשמה). ספר זה הווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומאן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל תהיינה זכויות שוות במדינת היהודים; מאידך, לא ראה הרצל את עלייתה של תנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תתפתחנה בעולם הלא-אירופי.

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי העולם, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה זו הייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'רטר" (מסמך הכרה רשמי), כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו לרעיונו.

מרכיבים עיקריים של פעילות זו:

• פעילותו בקרב ה"גבירים" - את פעילותו בקרב היהודים החל ב-1895 בנסיון לשכנע את עשירי היהודים - הברון הירש והברון רוטשילד, אולם נחל אכזבה, הברון הירש היה עסוק בהקמת יק"א ומציאת מדינות שבהן יהודים יוכלו למצוא מפלט, והברון רוטשילד עדיין לא היה מחוייב לרעיון הציוני. כתוצאה מהסירוב החליט הרצל לפנות ישירות לעם היהודי. כסופר ועיתונאי ידע את חשיבות המילה הכתובה, ולכן ישב לכתוב את ספרו "מדינת היהודים" - "קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם" (ארץ ישראל או ארגנטינה), שכן זה הפתרון היחיד ל"צרת היהודים" ".

• פנייתו לקייזר הגרמני - גרמניה הייתה באותה עת המעצמה האירופית החשובה ביותר, (מה עוד שהרצל דיבר את שפתם של מנהיגיה).

הרצל ניסה למצוא דרכים להתקבל לראיון אצל הקייזר וילהלם השני, על מנת שזה יפעיל את השפעתו על הסולטן התורכי לטובת הענקת צ'רטר.

בתיווכו של ויליאם הכלר הצליח הרצל להיפגש עם הדוכס מבאדן (דודו של הקייזר). הרצל הצליח לשכנע את הדוכס בנחיצות פגישה מדינית, וקיבל אישור להיפגש עם הקייזר באיסטנבול לפגישה קצרה. בפגישה זו סוכם כי תיערך פגישה רשמית בעת ביקורו של הקייזר במקומות הקדושים בארץ ישראל וחנוכת כנסיית "הגואל" בעיר העתיקה.

• נסיעתו לארץ ישראל - באוקטובר 1898 נסע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית קטנה, במטרה להיפגש עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, בעת ביקורו בארץ ישראל, אולם בפגישה זו הובהר להרצל כי הקייזר אינו מוכן להעניק חסות להתיישבות יהודית בישראל, וכי עליו לפנות ישירות לסולטן.

התצלום המפורסם של פגישת הרצל והקייזר ליד מקווה ישראל הוא פוטומונטאז', מפני שהצילום האמיתי לא הצליח.

אחרי אכזבתו מרעיון החסות הגרמנית המשיך הרצל להוביל את התנועה הציונית ולהיפגש עם שועי עולם כדי לקדם את הרעיון הציוני, ובמקביל הגיע למסקנה שהתנועה הציונית המדינית חייבת "שופר" להפצת תורתה בקרב היהודים, ולכן ב 1897 ייסד בוינה את העיתון "די ולט" ("העולם").

	"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר", כותב הרצל במאמר המערכת הראשון של העיתון. "תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.
-- די ולט, גיליון ראשון 4.6.1897

• שתדלנות אצל הסולטן - להשגת המטרה ולהפצת רעיונותיו, ניהל הרצל מגעים דיפלומטיים להשגת צ'רטר (ערבות) מאת הסולטן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל, על בסיס הצעה כי התנועה הציונית תתרום סכומי כסף לאימפריה העות'מאנית כעזרה בהתמודות עם חובותיה של האימפריה למדינות אירופה.

בשנת 1901 התקבל לראיון אצל הסולטן עבדול חמיד השני. הסולטן הסכים, תמורת סכומי כסף נכבדים, ליישב יהודים בשטחי האימפריה אבל לא בארץ ישראל. הצעותיו של הסולטן התייחסו לאנטליה, לארם נהריים, לסוריה וכדומה. הרצל דחה את הצעות הסולטן בעיקר בגלל שלא הצליח לגייס התחייבויות של יהודים עשירים למימון רעיונו.

הרצל לא העריך את הסולטן, ואף ביטא זאת ביומנו. על מנת ליצור אהדה אצל הסולטן, החליט לתת לו במתנה מכונת כתיבה בשפה הערבית (שהייתה נהוגה אז באימפריה העות'מאנית), הואיל ומכונה כזו עדיין לא הייתה קיימת, פנה הרצל לחברת רמינגטון שהסכימה לנסות ולייצר מכונה שכזו בתמורה לסכום נכבד, אולם עקב בעיות טכניות לא עמדה החברה בתאריך היעד והרצל הגיע לפגישה ללא המכונה.

• פנייתו לבריטים בשנים 1902-1903 פעל הרצל אצל המעצמה הבאה בתור - הבריטים, כדי למצוא חבל ארץ ליהודים. בבריטניה נוצרה התנגדות להגירת יהודים ממזרח אירופה אליה, והרצל הוזמן להעיד בפני ועדה מלכותית לעניין מהגרים. במסגרת זו נפגש עם ג'וזף צ'מברליין, שהיה אז שר המושבות הבריטי, וניסה לשכנע אותו להקצות שטח להקמת בית לאומי ליהודים בצפון סיני בסביבות אל עריש, או בקפריסין. הבריטים לא נענו לבקשה זו אולם צ'מברליין הציע שטח שהיה אז באוגנדה, כיום חלק מקניה.

• פנייתו אל האפיפיור כחצי שנה לפני פטירתו ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים" על ידי הבאת היהודים לא"י כפי שכותב הרצל ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי..."

[עריכה] ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות ציוניים

בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה של חובבי ציון, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים" ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת, והוא היווה מוסד חקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.

בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית באזל שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.

על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם הייתי מסכם את קונגרס באזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכול היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכול יסכימו."

ב-1896 הגה הרצל רעיון להקמת בנק ציוני, שיסייע ברכישת הצ'רטר על ארץ ישראל מהסולטן התורכי. ב-1899 הוקמה חברת Jewish Colonial Trust, שנקראה לאחר מכן בעברית "אוצר התיישבות היהודים", שהקימה את בנק אפ"ק, שהפך מאוחר יותר ל"בנק לאומי". ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי הוכרז על יסוד "הקרן הקיימת לישראל", כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית.

הצעתו לדגל למדינה היהודית: כבר ב-1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל כי דגל הוא סמל, סמל המאחד אנשים ומוביל אותם.

	ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.
-- מכתב אל הבארון הירש בפריז, 3 ביוני 1895

הרצל הגה מספר גרסאות לדגל, הן דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים (הצעה שהתקבלה על ידי חברת צים כסמל החברה וכוכבי הזהב מתנוססים על ארובות אוניותיה של החברה), הן מגן דוד שבכל אחד מפינותיו מתנוסס כוכב קטן וכוכב נוסף בראשו, והן הצעות נוספות.

התפתחות התנועה הציונית: רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהודי אירופה, בייחוד יהודי מזרח אירופה. בין השנים 1897 (מועד כינוס הקונגרס הראשון) ל-1904 (פטירתו של הרצל) הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינאמית ומשמעותית. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות היא זו שהביאה גלי עלייה, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

התנגדות לפועלו: ראשי המתנגדים להרצל היו היהודים החרדים, שראו בציונות דחיקת הקץ, וטענו שרק בואו של המשיח יביא את היהודים לארץ ישראל. לטענתם היה הרצל משיח שקר. מהצד השני התנגדו להרצל אנשי הבונד שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב בתנועת הפועלים הבינלאומית.

[עריכה] הצעות להקמת מדינה ליהודים

בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס אחרי פרעות קישינב, דיווח הרצל על כישלונות מגעיו עם הסולטן, הקייזר והבריטים, והעלה לסדר היום את תוכנית אוגנדה, (תוכנית שהושפעה מתיאודור הרצקה, מחבר האוטופיה פריילנד) - הצעה ליישב יהודים באופן זמני באוגנדה, כמקום מקלט זמני מפני הפרעות שהיו אז ביהודי רוסיה. משתתפים רבים בקונגרס לא קיבלו את הרעיון והתנגדו לו בחריפות, באומרם שמדינה ליהודים אמורה לקום אך ורק בארץ ישראל. לאחר שהחל להסתמן פילוג בתנועה הציונית, מיהר הרצל להכריז כי הוא רואה את ההצעה כפתרון זמני בלבד, וכך מנע את הפילוג.

	חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
-- אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה)

ציטוט זה, המוכר גם בגרסתו המקוצרת: "אם תרצו אין זו אגדה", ממחיש את התייחסותו למפעל הציוני.

למרות רוח ההתלהבות והעשייה של הרצל, שברה פרשת אוגנדה את רוחו. הוא המשיך להיפגש עם מנהיגים בעולם ולפעול למען קידום הציונות, אך מצבו הבריאותי הורע.

הפעם האחרונה שבה הופיע בפומבי, הייתה בקונגרס הציוני השישי, בנאום שאותו סיים בעברית, במילים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

[עריכה] דמות המדינה היהודית בעיני הרצל

את דמות המדינה היהודית עיצב הרצל בשני ספריו: מדינת היהודים ואלטנוילנד.

על פי חזונו, שפת הדיבור במדינת היהודים תהיה גרמנית, משום שהיא דומה לשפה היידיש, ותהיה לא רק של היהודים אלא אף של הערבים.

את המדינה יישבו קודם כל דלת העם ורק כאשר הם יכינו תשתיות מתאימות - יעלו שאר היהודים.

	"ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו."
-- מדינת היהודים

	"ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב."
-- מדינת היהודים

[עריכה] תנאים סוציאליים

• חברת היהודים תבנה בתים אשר יימסרו לפועלים במחיר נמוך.
• יום העבודה יהיה בן 7 שעות, ומי שיעבוד יותר - יתוגמל בהתאם.
• נשים הרות תקבלנה שכר מקופת הקהילה.
• החברה תדאג לעבודות יזומות לטובת מחוסרי העבודה, בלשונו "עזרת עבודה" וזאת במקום מתן צדקה למי שיכול לעבוד.
• ה"חברה החדשה" תבטח את חבריה כנגד מחלה, תאונה, מוות וכדומה.
• כל אזרח יהיה מחויב לתת שנתיים לשירות צבאי או אזרחי או לעבודות ציבוריות.
• החינוך יהיה חינם מגיל הגן ועד לאוניברסיטה.
• מספר אנשי הצבא והמשטרה לא יעלה על 10% מכלל האוכלוסייה.

במדינה העתידית יהיו חופש דת, סמכויות אנשי הדת תוגבלנה.

	"כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.
-- מדינת היהודים

	הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ."
-- מדינת היהודים

	"האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות."
-- מדינת היהודים

מהציטוט האחרון ניתן ללמוד כי הצבא יהיה מנותק מהפוליטיקה.

[עריכה] פטירתו והנצחתו

הרצל סבל מבריאות רופפת, ייתכן כתוצאת לוואי למחלת הזיבה שבה לקה בנעוריו וייתכן שלקה במחלת הזאבת. הוא לא נשמע לעצת רופאיו, שיעצו לו לנוח, וזאת למרות שסבל מחולשה, מיגרנות, התעלפויות, קשיי נשימה, דופק לא סדיר, התקפים שנראו כמלריה ואוושה בלב.

ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת. הוא הבין כי סופו קרב במהירות, ואמר לידידו הקרוב, הכלר: "הבא את ברכתי שלום לארץ הקדושה. הגד לה, שנתתי את דם לבי למען עמי". הוא ביקש שיביאו את אמו לפני מותו, והספיק לראותה מעט לפני שנפח את נשמתו.

גם על ערש דווי סבו דברי הרצל סביב עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשיו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה... את שלוש חלקות-האדמה צריכה לרכוש הקרן הקיימת!".

הרצל לא זכה לראות את מדינת ישראל ונפטר ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד), כ-44 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. ציונים רבים קיבלו את הידיעה בצורה קשה והתאבלו על מותו.

חרף מעמדו הרם ביקש הרצל להיקבר בהלוויה צנועה וכן ביקש שלא יינשאו נאומים על קברו, ועל פי בקשתו זו: "רצוני בהלוויה מן הדרגה הצנועה ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ-ישראל", נטמן בבית העלמין שבדובליניגן אשר בווינה.

באוגוסט 1949, על פי בקשתו בצוואתו, הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים. קברו של הרצל נמצא בהר הרצל בירושלים, הר מנוחות הקרוי על שמו.

הרצל מונצח במדינת ישראל, שאותה חזה, ברחובות על שמו בערים רבות, בלימוד עליו במערכת החינוך, בעיקר לקראת "יום הרצל" (אם כי לא לומדים את כתביו או הגותו), בהר הרצל הקרוי על שמו, ובעיר הקרויה על שמו - הרצליה. בעבר ניתן השם "הרצל" כשם פרטי לילדים, היה שטר כסף עם דמותו, וכן נקראה על שמו אוניה של צים.

בשנת 2004 התקבל בכנסת חוק שיזם חבר הכנסת אילן שלגי - חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004 שמטרתו "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני" (סעיף 1 לחוק). בחוק נקבע, בין השאר, יום זיכרון לאומי בתאריך העברי של הולדתו "אחת לשנה, ב-י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל" (סעיף 10 לחוק). (היות ומטרת החוק היא חינוכית, ומאחר ויום פטירתו של הרצל - כ' בתמוז - חל ב"חופש הגדול", קבעו את "יום הרצל" ליום הולדתו).

ביולי 2006 נחנכה בפריז כיכר בשם Place Theodor Herzl. הכיכר נמצאת במרכז העיר, ברובע ה-3 בצומת הרחובות Réaumur ו- Τurbigo.

[עריכה] משפחתו

ערך מורחב – משפחת הרצל

הרצל נולד כילד השני להוריו יעקב וז'אנט לבית דיאמנט. אחותו הבכורה, פאולינה, הייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת ונפטרה בהיותו בן 18, סוברים שפטירת אחותו הייתה הסיבה למעבר המשפחה מבודפשט לווינה.

בהיותו בן 26 התאהב הרצל בנערה בת 13 בשם מדלן קורץ, עליה כתב ביומנו כי הייתה "אהבת האמת היחידה" וכן כתב: "היא, המתוקה, מתוקה, מתוקה... עיניה היקרות, שערה הזהוב, הזהוב... לא ידעתי את נפשי, התקשיתי לא להתנהג אליה כבוגר ולומר שאני אוהב אותה", אחרי שמדלן נפטרה בגיל צעיר ממחלה פיתח הרצל רגשות כלפי בתו של הד"ר ליוויזון, העורך הראשי של ה"ברלינר טאגבלאט", אולם החליט לנתק את הקשר כי אביה היה מומר והיא כבר נולדה נוצרית, לבסוף נישא הרצל בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר ונולדו להם שלושה ילדים. פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה.

בשל פעילותו הרבה בתנועה הציונית, לא הקדיש הרצל זמן או כסף לשהות עם משפחתו שהייתה זקוקה לו בשל מחלת הנפש של אשתו ונטייתה לדיכאונות (בחלק משנות ילדותם של ילדיו שהה בפריז). יוליה נפטרה, כנראה בגלל מחלת לב, בגיל 39, שלוש שנים אחרי בעלה, לאחר שהייתה מאושפזת במוסד לחולי נפש, גופתה נשרפה על פי בקשתה ומקום אפרה אינו ידוע. עם פטירת הרצל התברר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של יוליה וכי השאיר את משפחתו ללא מקורות הכנסה נאותים (פאולינה הייתה אז בת 14, האנס בן 13 וטרודה בת 11). בנושא הכספי טיפלו התנועה הציונית והאפוטרופסים שמינה לדאגה לחינוך ילדיו.

בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהן קרמינצקי (בן דודה של ז'ולי) ימונו כאפוטרופסים על ילדיו, וכן שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל, אך צוואתו זו לא קוימה במשך זמן רב, כנראה בשל ההשתקה של סיפור חייהם של ילדיו, מחשש לפגיעה באתוס הציוני.

• בתו הבכורה, פאולינה (נולדה ב- 29 במרץ 1890), נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930. חרף בקשתה בצוואתה להיקבר בווינה ליד אביה, החליטו בני משפחתה והקהילה היהודית לקברה בבורדו.

• בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891, התנצר וחזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. האנס לא נישא מעולם. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930 ביריית אקדח. בן 39 היה במותו. האנס ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד בווינה. בצוואתו הסביר כי התאבד בגלל תחושת כישלון. הוא הציע להעלות את גופות אביו, אחותו וגופתו שלו, יחד עם אפר אמו, לקבורה בארץ ישראל.

• בתו השלישית, טרודה (נולדה ב-20 במאי 1893), הייתה היחידה מילדי הרצל שהקימה משפחה (נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה נכד יחיד להרצל). מצבה התערער בעקבות מותם של שני אחיה והיא אושפזה בבית חולים לחולי נפש. כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, נשלחה למחנה טרזינשטאט, ונפטרה ב-15 במרץ 1943. גופתה נשרפה.

ב-19 בספטמבר 2006, בטקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו שבצרפת ולמחרת, ב-20 בספטמבר, נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יו"ר ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו, אשתו ואחותו של הרצל. (בתו השנייה של הרצל, טרודה, נספתה כאמור בשואה וגופתה נשרפה. בין קברי אחיה ואחותה יש מצבה לזכרה).

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.

[עריכה] לקריאה נוספת

• חני זיו ויואב גלבר, הרצל עכשיו, הוצאת על ישראל, 2005.
• יוליוס ה. שפס, תיאודור הרצל, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
• עמוס אילון, הרצל, הוצאת עם עובד, 1975.
• דבורה עומר, קול קרא בחשכה, 1981.
• ראובן בריינין, חיי הרצל, הוצאת אסף, ניו יורק, תרע"ט.
• אילזה שטרנברגר, נסיכים ללא בית 1993

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: בנימין זאב הרצל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנימין זאב הרצל

• כתבי תיאודור הרצל בפרויקט בן-יהודה
• מוזיאון הרצל הממוקם בהר הרצל
• חוזה מדינת היהודים: באייל הקורא ובגרסה שונה ברשימות
• עדי צור, אלטנוילנד של הרצל כאוטופיה
• הרצל, האיש ופועלו במאגר עבודות בית ספר
• בנימין זאב (תיאודור) הרצל באתר מט"ח.

• בני מר, מווינאי בורגני לסחבק ישראלי, בעיתון הארץ, 30/5/06
• חוברת על הרצל באתר של האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. / 104 עמודים המרכזים מאמרים מגוונים מאוד שנכתבו על הרצל.
• יומני הרצל כולל תמונות מביקורו בארץ באתר של מט"ח.
• שורשים משפחתיים אל הרצל.