אלפא ביתא דבן סירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אלפא ביתא דבן סירא (מכונה גם "בן סירא הקטן". נדפס לראשונה ב-1513) הוא מדרש אגדה ייחודי, אשר נכתב בערך במאה ה-10. הספר מורכב מארבעה חלקים העוסקים בבן סירא. תחילה מתוארות נסיבות לידתו, אחר כך מתואר דו שיח בין בן סירא בן השנה לבין המלמד שלו, שמתנהל דרך דיון בעשרים ושניים פתגמים, כל אחד מהם מתחיל באות אחרת של האל"ף בי"ת.

בחלק השלישי מתוארות שיחות בין המלך נבוכדנאצר לבין בן סירא ששהה בחצרו.

בחלק הרביעי מפרשות דמויות המוצגות כצאצאיו של בן סירא, עוזיאל ובנו יוסף בן עוזיאל, את פתגמי ספר בן סירא.

היחס בספרות הרבנית לספר הוא אמביוולנטי. מצד אחד הוא משמש בדיונים הלכתיים בנושא הזרעה מלאכותית, אך מצד שני התייחסו אליו בספקנות ואף זלזלו בו. הרמב"ם בפירושו למשנה אף מתייחס לספר כאל אחד מהספרים החיצוניים וכותב עליו: "אין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים".

במאה האחרונה גברה עוד יותר ההסתייגות בספרות הרבנית ומתגבשת עמדת הסתייגות חריפה מהאלפא ביתא. (הרב ראובן מרגליות, עוללות, יב, נדפס בסוף ספרו מחקרים בדרכי התלמוד, מוסד הרב קוק; הרב שלמה זלמן אויערבאך, נועם א, קמט-קנ.)

בספרות חסידות אשכנז שאבו ממדרש אלפא ביתא את השם "יוסף בן עוזיאל", שמו של נכדו של בן סירא, המופיע ככל הידוע רק במדרש זה.

[עריכה] מאמרות ומסיפורי מדרש אלפא ביתא

לפי סיפור לידתו של בן סירא, הוא נולד כאשר אמו, בתו של ירמיהו הנביא, נכנסה למרחץ והתעברה מזרע שהותיר שם אביה, שרשעים, בני שבט אפרים, אילצוהו להוציא זרעו לבטלה באיום שאחרת יבצעו בו מעשה סדום. נמצא אפוא שירמיהו הוא גם אביו וגם סבו של בן סירא, ובגימטריה סירא אכן שווה לירמיהו.

סיפור זה, שיש מחכמי ההלכה שהתייחסו אליו ברצינות רבה, משמש גם כיום בפסיקה ההלכתית הדנה בנושא של הזרעה מלאכותית. יש דמיון בין לידת בן סירא המתוארת בו לבין כניסת זרע לגוף ללא יחסי אישות, כמו בהזרעה מלאכותית.

נבוכדנצר שאל את בן סירא – מדוע אין לשור שיער בחוטמו. בן סירא השיב לו שיהושע היה שמן, וכשרכב על בהמות שונות כשסבב את יריחו, נפלו כל אלו תחתיו ומתו. רק השור הצליח להחזיק מעמד תחתיו. על כן הוא נישק אותו בחוטמו, ומאז אין לו שם שיער.

מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו ? על פי הכתוב בתלמוד, אדם שאוכל מדבר שקודם נגסו בו עכברים, לוקה בשכחה. על אחת כמה וכמה שחתול ילקה בשכחה אם אוכל הוא את העכברים עצמם.

על מאמרו של בן סירא: "בן שאינו הוגן שלחהו על פני המים וישוט" מובאת דרשה: "לעולם הוי מייסר את בנך יותר מדאי, והלקה אותו... ואם הוא רדף אותך הוצא אותו להיסקל... אבל יוסף בן עוזיאל אומר... מי שיש לו בן שאינו הגון יעזוב אותו ואם ראהו שנפל לבור, לא יוציאנו אלא יטביענו, ואחר כך יתאבל עליו, כמו שעשה דוד..."

אגדה ידועה המצויה במדרש והתפרסמה מאוד היא על דוד שסבר שהצרעה והעכביש נבראו על ידי הקב"ה לשווא.

בסופו של דבר אטם עכביש בקוריו את המערה שבה שכן דוד, וגרם לשאול לסבור שאיש לא בא בשעריה.

אחר כך, כשחטף דוד את צפחת המים של שאול, בעת שהאחרון ישן, הניח אבנר בן נר, גם הוא שקוע בשינה, את רגליו הכבדות על דוד, שביקש לצאת מהמקום. רק בשל נשיכת צרעה שגרמה לאבנר להזיז רגליו, הצליח דוד להיחלץ.

[עריכה] זהות מחבר המדרש

לא ידוע מה טיבו של החוג שמקרבו יצא מדרש זה. יש המשערים שבסיס מדרש אלפא ביתא הוא ביסודו מדרש רציני, שהרי אכן יש בו מימרות שיכולות להתפרש ברצינות, ועליו נוספו בדרך כלשהי אימרות פארודיות.

לעומתם אחרים מוצאים בספר מבנה אחיד וסבורים שכולו נכתב במגמה אחת. כפי שכותב יוסף דן:

"אפשר שזהו גילוי של יחס אנרכיסטי לדת, פרי תחושתו של איש יוצא דופן. אם כה וכה, זהו חיבור הערוך במתכונת ספרותית מעמיקה ורצינית, שיש בחובו תחושה דתית שלילית, אך עמוקה וקשה"