אלפרידה ילינק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלפרידה ילינק (Elfriede Jelinek) (נולדה ב-20 באוקטובר 1946 במורצצושלאג, אוסטריה) היא סופרת אוסטרית המתגוררת בווינה ובמינכן. בשנת 2004 הוענק לה פרס נובל לספרות על "הזרם המוזיקלי של קולות וקולות-נגד בנובלות ובמחזות שלה, אשר חושף בקנאות לשונית יוצאת-דופן את האבסורדיות שבקלישאות החברתיות ואת כוחן המשעבד".
ילינק יוצאת בכתביה בתוקף נגד העוולות שבחיים הציבוריים, הפוליטיים והפרטיים בחברה האוסטרית, כפי שביטאם לפניה גם המחזאי והסופר האוסטרי תומס ברנהרד. הסגנון שלה הוא סרקסטי ופרובוקטיבי והמטאפורות שלה בוטות. הביקורת החברתית וביקורת השפה שלה לא יודעות גבולות: הטקסטים שלה גסים, וולגרים וישירים.
מזה שנים ניטשת מחלוקת בין אלו הנפגעים מהטקסטים שלה, כמו גם מעמדתה הפוליטית הגלויה, ובין אלו המהללים אותה כסופרת מוכשרת.
[עריכה] חייה
אלפרידה ילינק נולדה ב-1946 במורצצושלאג שבמדינת המחוז האוסטרית שטיירמרק. אימה אולגה בוכנר בת לבורגנות הווינאית הגדולה פירנסה את המשפחה שנים רבות בעבודתה כרואת-חשבון. אביה פרידריך ילינק היה כימאי ממוצא יהודי-צ'כי. בשל מקצועו השימושי בשעת מלחמה לא נרדף תחת השלטון הנאצי, והועסק בתעשיית התחמושת. בשנות החמישים חלה בנפשו. המחלה הלכה והחמירה, ובשנת 1969 נפטר, תשוש נפש, במרפאה פסיכיאטרית.
אימה של ילינק היא שחינכה אותה. ילינק ביקרה בגן ילדים קתולי ואחריו בבית ספר של המנזר, שהיה בעיניה נוקשה ביותר. בשל הפעלתנות החריגה שלה, שלחו אותה הנזירות לפסיכיאטר ילדים, אף שמבחינה רפואית הייתה התנהגותה בגבולות הנורמלי. אימה של ילינק תכננה לבתה קריירה כילדת פלא מוזיקלית, ולשם כך קיבלה ילינק כבר בבית הספר היסודי שיעורים בפסנתר, גיטרה, חליל וכינור. בגיל 13 התקבלה לקונסרבטוריון של וינה ולמדה שם עוגב, פסנתר וחלילית. בו בזמן השלימה את לימודיה בגימנסיה ממלכתית.
לאחר סיום התיכון בא המשבר הנפשי הראשון. למרות מצבה, למדה מספר סמסטרים תולדות האמנות ותיאטרון, עד שבשנת 1967 נאלצה להפסיק את לימודיה בשל התקפי חרדה ובילתה שנה שלמה בביתה בבדידות מלאה. בתקופה זו החלה לכתוב. שיריה הראשונים נדפסו בכתבי עת ובהוצאות קטנות. הרומן הראשון בוקוליט (1968) לא יצא לאור עד שנת 1979. לאחר מות אביה החלה להחלים. היא החלה בפעילות בתנועות המחאה הסטונדטיאליות של שנות השישים, והתגוררה מספר חודשים בקומונה שמאלנית.
בשנת 1971 סיימה את לימודי העוגב בקונסרבטוריון. בתקופה זו התעמתה עם התאוריות של רולאן בארת, כפי שביטאה במאמרה התמימות הנצחית (die endlose unschuldigkeit). בשנת 1974 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית האוסטרית והייתה פעילה במערכת הבחירות כמו גם באירועים אומנותיים. באותה שנה נישאה לגוטפריד הונגסברג, שכתב בתקופה זו את המוזיקה לסרטיו של ריינר ורנר פסבינדר.
מאז נישואיה התגוררה ילינק לסירוגין במינכן ובווינה. את פריצת הדרך הספרותית שלה הביא ב1975 הרומן המאהבות (die liebhaberinnen), שהוא קריקטורה מרקסיסטית-פמיניסטית של רומן לאומי (Heimatroman). בשנות השבעים כתבה תסכיתים רבים. בתחילת שנות השמונים הופיע "die ausgesperrten" (מילולית: "הנעולים בחוץ") כתסכית, רומן ולבסוף כסרט.
השערורייה הראשונה סביב ילינק פרצה ב-1983 עם הצגת הבכורה של המחזה "Burgtheater" (שמו של התיאטרון המלכותי הנודע בווינה). מחזה זה עוסק ב(היעדרותה של) התמודדות עם העבר הנאצי באוסטריה, ובמרכזו דמותה של השחקנית הגרמנית הנודעת של תקופת הרייך השלישי, פאולה וסלי. למרות זאת, בדעת הקהל התקבל המחזה כלא יותר מאוסף רמיזות לעברם של משתפי פעולה נאצים בולטים. המוניטין של ילינק כ"משמיצה מבית" (Nestbeschmutzer, כינוי לו זכה גם תומס ברנהרד) התחיל להיבנות. באותה שנה הופיע גם הרומן הפנסתרנית, שעובד לסרט הנודע המורה לפסנתר בבימויו של מיכאל הנקה ובכיכובה של איזבל הופר. הביקורות הדגישו את החשיבות הביוגרפית של הרומן, והצניעו את היבטיו האחרים.
לאחר שורה של שערוריות ציבורית-ספרותיות שעוררו יצירותיה בשנות השמונים, ולאחר שזכתה להתקפות אישיות מצד מפלגת החירות האוסטרית (FPÖ), הודיעה ילינק ב-1995 על פרישתה מהחיים הציבוריים באוסטריה ואסרה על הצגת מחזותיה בתיאטראות הממלכתיים (איסור דומה מופיע בצוואתו של תומס ברנהרד).
איסור זה לא החזיק מעמד זמן רב, ומחזה פרי עטה הוצג בבורג-תיאטר כבר ב-1998. עם כינון הקואליציה ה"שחורה-כחולה" (שיתופה של מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של ירג היידר בממשלתו של וולפגנג שיסל). בשנת 2000 אסרה ילינק על הצגת מחזותיה בשנית. רבים מהטקסטים של ילינק נוגעים ישירות בענייני השעה, כמו למשל ביחס לזרים ובביקורת על הקואליציה הימנית באוסטריה.
נוסף לפרס נובל לספרות, ניתנו לילינק גם פרסים אחרים, וביניהם "פרס גיאורג ביכנר" (1998), "פרס אלזה לסקר שילר" (2003) ו"פרס לסינג לביקורת" (2004).
כמו חברים אחרים בקבוצה הווינאית אימצה ילינק את הכתיבה באותיות קטנות בלבד, בניגוד לכללי השפה הגרמנית בה נפתח כל שם עצם באות גדולה.
[עריכה] ספריה בעברית
- המאהבות , מגרמנית - גיא בן ארי, בבל, תל אביב, 1996.
- הפסנתרנית, מגרמנית - אריה אוריאל, בבל, תל אביב, 1998.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| הקודם: ג'ון מקסוול קוטזי |
פרס נובל לספרות 2004 |
הבא: הרולד פינטר |
