אנוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתנ"ך, אנוש הוא נכדם של אדם וחוה (בראשית ה', ו-יא; דברי הימים א', א'). בנו של שת, ואביו של קינן (אותו הוליד בן 90 שנה). סך ימי חייו 905 שנים.

בעברית, הביטויים בן אנוש ו- אנושות, נגזרים מהיותו של אנוש, על פי הסיפור התנכ"י, אב קדמון משותף לכל בני האדם.

לפי הפסוק "...ויקרא את שמו אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד', כו), כשהמשמעות הפשוטה היא שאז החלו בעבודת השם. הפרשנים המסורתיים מסבירים שאז החלו לעבוד עבודת אלילים (לדעתם המילה הוחל באה מהמילה חולין - ההיפך מקדושה).

וכך מסביר הרמב"ם:

א בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.

ב כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן - כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה.

(משנה תורה, הלכות עבודת זרה, פרק א', הלכות א-ב)