אסכולת שיקגו (ספרות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אסכולת שיקגו בחקר הספרות, הידועה גם כנאו-אריסטוטליות, התפתחה בשנות העשרים – שנות הארבעים באוניברסיטת שיקגו. לעתים מתייחסים אליה כסוג של פורמליזם, אולם לרוב היא מתוארת כתגובת נגד לאסכולת הביקורת החדשה.

בעוד שאנשי הביקורת החדשה שמו דגש על ה"צורה" בספרות, ובמה שאריסטו כינה "דיקציה", הלשון, אסכולת שיקגו נטתה לגישה הוליסטית יותר, המסתמכת על הרשימה ההיררכית האריסטוטלית שב"פואטיקה" של האלמנטים בסיפור. לפי אריסטו ואסכולת שיקגו, הדבר ההכרחי ביותר בסיפור הוא העלילה, לאחריו הדמויות, המחשבה, ולאחר מכן הלשון. אנשי האסכולה התייחסו פחות לשני המרכיבים האחרונים ברשימה האריסטוטלית, הנעימה והחיזיון, משום שאלה אינם על-מדיומליים (הם מתייחסים בבירור למחזה, ולא לכל יצירה).

מלבד ההתייחסויות המפורשות של חוקרי האסכולה ל"פואטיקה" של אריסטו, גישתה האריסטוטלית של האסכולה באה לידי ביטוי בעיקר בדגש שהיא שמה על התכלית. האסכולה יוצאת מתוך גישה פונקציונליסטית. כלומר, לא די בגילויו של מבנה מסוים ביצירה, יש להבין מה תכליתו באותה יצירה. עיקר ההבדל, אם כן, בין אסכולה זו לבין הפורמליזם הרוסי או הסטרוקטורליזם הוא מתודולוגי.

כמו כן, אסכולת שיקגו ניסתה להרחיב את המונח האריסטוטלי קתרזיס, וטענה כי הוא מתייחס לאפקט שהיצירה הדרמטית מייצרת, ולהשתמעויות המוסריות של אפקט זה. הפרשנויות שלהן היו לרוב הומניסטיות. כתוצאה, האסכולה ספגה ביקורת לפיה היא הסתמכה יותר מדי על הכללות רחבות על טבע האדם, והתעלמה מהשוני שבין תרבויות. מאוחר יותר ניסו אנשי האסכולה לאמץ פלורליזם במקום הומניזם, אולם עדיין ביקרו אותם על גישה אירופוצנטרית ברובה.

חוקרים חשובים מהאסכולה הם רונלד ס. קריין ואלדר אולסון. כמו כן, ויין בות' וג'יימס פלאן המשיכו במסורת האסכולה.