הומניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הומניזם או הומניזם של הרנסאנס הוא זרם חברתי שהתפשט באירופה החל מתקופת הרנסאנס. תחילה היו ההומניסטים קבוצה לא-גדולה של אינטלקטואלים חילונים שהתעניינו מחדש בתרבות הקלאסית (התרבות היוונית-רומית העתיקה) ובספרים שנכתבו בהשראתה (בעיקר ביוון העתיקה). מאוחר יותר התגבש הזרם ההומניסטי לאידאולוגיה שכללה מערכת ערכים חילונית סדורה, שביקשה במידה רבה להוות אלטרנטיבה למערכת הערכים הדתית (בעיקר הנוצרית).

[עריכה] מקורות ההומניזם

ההומניסטים קיבלו השראה בעיקר מכתבי אפלטון ואריסטו (ביניהם כתבים שכמעט לא היו ידועים עד אז באירופה המערבית כגון הפוליטיאה של אפלטון) והעמידו מערכת ערכים שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז, ואילו הדת או יחסי האדם עם האל שוליים. המוסר אינו נובע בהכרח מציוויי האל לאדם אלא ממצפון אנושי המשותף לכל בני האדם.

[עריכה] הבחנה בין משמעויות שונות

חשוב להבחין בין המובן הראשוני של המושג הומניזם - לימוד וחקר של שפות, תרבויות וספרים קלאסיים - מובן שעדיין נמצא בשימוש, למשל בהבחנה בין מקצועות ריאליים להומניסטים בבתי-ספר ובאוניברסיטאות, לבין המובן שהתפתח מאוחר יותר ומתייחס לאידאולוגיה ההומניסטית.

[עריכה] האתוס ההומניסטי

הומניזם הוא אתוס, גישה או דרך חיים שמרכזו תכונותיו של האדם (הפיזיות והרוחניות) והערכים שמנחים את פעולותיו ומחשבותיו. ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל בדרך-כלל גישה של שכר ועונש ממקורות עליונים, ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים בינו לבין בני אדם אחרים וביחסים בינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים הסובבים אותו. החטא העיקרי בתפיסה ההומניסטית הוא החפצה (אובייקטיפיקציה) של אדם - התייחסות לאדם כאובייקט לשם הגשמת מטרות בלבד, והתעלמות מהיותו מטרה בפני עצמו. עבירות כגון הריגת אדם, פגיעה בחירותו של אדם או בכבודו, פגיעה ביצירות אנושיות ובתרבויות אנושיות, ויש הגורסים גם פגיעה בטבע, הן הדוגמאות הבולטות לעבירות לפי התפיסה ההומניסטית.

מכל אלה נובעת גישה פציפיסטית למחצה^[1] שעל-פיה אלימות או מלחמה אפשריות רק כהגנה עצמית. כלומר מותר להשתמש באלימות, באופן פרטי או כמלחמה, רק אם יש בכך כדי להגן על חפים מפשע מפני "רשעים". הרשעים על-פי גישה זו הם אנשים המתכחשים למצפונם, שלא נמצאה כל דרך זולת אלימות לעצור בעדם.

ההומניסטים מאמינים, בדרך-כלל, שהמצפון האנושי ומערכת הערכים שגלומה בו, ניתנים לניסוח לוגי. אין פירושו של דבר שהמצפון נלמד באופן לוגי - המצפון לדעת רוב ההומניסטים הוא אינטואיטיבי - אבל אפשר לנסח אותו באמצעות כללים לוגיים. לימוד הניסוח הלוגי של מערכת הערכים האנושית מסייעת בפתרון דילמות, כלומר מצבים שבהם הבחירה בטוב קשה במיוחד לאור הנסיבות.

[עריכה] הומניזם מול דת

ההומניזם בגרסאות שונות הפך בהדרגה לאידאולוגיה השלטת באירופה (בייחוד באירופה המערבית), בעיקר משום שהציע אלטרנטיבה לדת בתקופה של חילון הולך וגובר. הוא התבסס בעיקר במדינות שניתקו את עצמן מהדת באופן מוחלט כמו צרפת. בארצות הברית רואים רוב התושבים בדת (בעיקר בדתות מונותאיסטיות) את האמצעי להקניית מערכת ערכים, ובעניין זה יש פער גדול בין אירופה לארצות הברית. גם בארצות אפריקה ואסיה משמשות הדתות כמקור העיקרי להדרכה ערכית, ואילו ההומניזם נתפס בהן לעתים קרובות כמערכת זרה ואף מאיימת.

הציוויים המוסריים הנובעים מההומניזם אינם סותרים לעתים את הציוויים הדתיים. כך למשל, רצח נתפס ברוב הדתות כחטא נגד האל, ולכן כדבר אסור. ישנם זרמים רבים בדת הנוצרית שרואים אלימות ומלחמה באור שלילי מאוד, ובכך הם שותפים לזרמים הומניסטיים רבים באירופה ובארצות הברית. לאור זאת, היו שניסו ליצור סינתזה בין הדת (בייחוד בין הנצרות או היהדות) לבין ההומניזם. יש אנשים הרואים עצמם כדתיים וגם הומניסטים, ובחיי המעשה אין בכך בדרך כלל סתירה; תפיסה זו נקראת הומניזם דתי. הפער בין הדת להומניזם, על-פי השקפה זו, עולה בנימוקים שכל צד נותן לציוויים המוסריים. המושג "חטא נגד האל" או אזהרה מפני עונש בעולם הבא, אינם מקובלים בהומניזם. הפער עולה לפעמים גם בדילמות מוסריות מורכבות שבהן הציווי ההומניסטי עשוי להיות שונה מהציווי הדתי.