אפקט מייסנר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפקט מייסנר הוא דחייתו של שדה מגנטי על ידי על-מוליך ומשמש למעשה כאחת ההגדרות למצב זה. הוא נתגלה לראשונה בשנת 1933 על ידי וולטר מייסנר (Meissner) ורוברט אוכסנפלד (Ochsenfeld).
על פי האפקט, ישנה דחיה של קווי שדה מגנטי מתוך על מוליך, כתוצאה מאחת התכונות החשובות שלו - דיאמגנטיות מושלמת. כלומר: העל-מוליך דוחה את השדה המגנטי כך שבתוכו השדה המגנטי יהיה אפס. הדחייה מתרחשת על ידי יצירת זרמי מיסוך על שפת המוליך (פני השטח שלו) שיוצרים שדה מגנטי שמקזז את השדה החיצוני שמופעל עליו. כלומר: הזרמים במוליך מתאימים את עצמם כך שבתוך המוליך לא יהיה שדה מגנטי.
אפקט מייסנר הוא אחד אחת מהתכונות המאפיינות, ואף מגדירות, את המצב של סופר-מוליכות, וגילויו אישש את ההשערה שסופר-מוליכות הוא סוג של מעבר פאזה.
אחד מהיישומים של אפקט מייסנר הוא התופעה של ריחוף מגנטי (אפקט זה פופולרי בהדגמות והרצאות של מדע פופולרי). ביישום זה מניחים מגנט מעל סופר-מוליך והאחרון דוחה אותו כדי לשמור על אפס שדה מגנטי בתוכו.
