אתנופואטיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האתנופואטיקה, מונח שהשימוש בו התפתח בשנות-60 של המאה ה-20, הינו המדע המודרני אשר חוקר סיפורים עממיים.
בזכות מחקר אנתרופולוגי, אתנולוגי ובלשני רחב (עיוני ומחקרי שטח), הופרכו ההנחות שהיו קיימות קודם לכן, כי התרבות הקמאית הינה סטטית, וכי קיימים סמלים אוניברסליים (כלל אנושיים) רבים. לפיכך, מתייחס המחקר האתנופואטי להקשר התרבותי והכלל-חברתי בו צמחו סיפורי העם.
האתנופואטיקה מדגישה ביותר את מקומו של מספר הסיפור וההיגוד (= סיפור בעל פה מול קהל) שלו. כך מודגש המספר כ"מסרן", אמן המעביר ומפיץ את התרבות אליה הוא משתייך, בעיקר לדור הצעיר (במסגרות שונות כגון משפחה, מוסד חינוכי וכו').
על פי התיאור האתנופואטי, בהיגוד הסיפור העממי המספר אינו משתף את הקהל בחייו הפרטיים ובהשקפת עולמו, ולכן אינו להביא לפגיעה במעמדו או לעורר התנגדות הקהל כלפיו. יתרון זה מקנה חשיבות רבה למספר, הן בעיני הקהל והן בעיני עצמו, בכך שהוא הופך למייצג של הפולקלור והמרקם התרבותי הרב-דורי. חשיבות זו, שעולה לעתים על חשיבותם של מנהיגים אחרים (אנשי דת, מחנכים וכו'), הופכת את המספר לשולט כקהלו, אשר אסור לאכזבו.
לכך מצטרפת תופעת המשאלה הכמוסה: שאיפה נסתרת של המאזין (עושר, ידידות, שלווה וכו'), הבאה לידי הגשמה סמלית במהלך הסיפור. המשאלה הכמוסה מעצימה את התלות שיש לקהל במספר, ומדגישה את האופי הקסום של ההיגוד.
תופעות אלו מצטרפות ומביאות את המספר לפיתוח דמיון יוצר: יכולת לעשות שימוש אומנותי במאפייניו הצורניים והתוכניים של הסיפור , על מנת לשלוט בקהל שומעיו ולספקם. בתהליך זה משנה המספר את הסיפור עצמו, ומתאימו לתקופה המשתנה.
התפתחות התקשורת בעידן המודרני הביאה לקשר בין אתנופואטיקנים רבים, קשר אשר בשילוב עם הגיוון הרב השורר בחקר הסיפורת העממית, יצר אסכולות אתנופואטיות שונות.
אסכולות מרכזיות כאלו הן:
