ביטחון קיבוצי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביטחון קיבוצי הוא משטר ביטחון מוסכם על מדינות, הקובע כללים לשמירת השלום שהעיקרון המנחה אותם הוא, שמעשה תוקפנות מצד מדינה כלשהי ייתקל בתגובה קיבוצית של המדינות. עיקרון זה נודע בעיקר מאירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, אז התפיסה הייתה שהסכמי אי תקיפה ובריתות צבאיות בין המדינות ימנעו מלחמה.
תפיסה זו התנפצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך זכתה לעדכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, עםהקמת חבר הלאומים, אולם המונח משמש יותר כביטוי לאשלייה, מכיוון שבתקופה זו היו מספר אירועים שהפרו את "הביטחון הקיבוצי":
- כניסת גרמניה לחבל הריין המפורז בשנת 1936.
- פלישת איטליה לאתיופיה בשנת 1935.
- פלישת האימפריה היפנית למנצ'וריה ב1931 ולסין ב1937.
- המשבר הכלכלי העולמי של 1929
עם המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, רווחה הדיעה שמאזן האימה בין המדינות, ובתוכו הידיעה כי תקיפה של אחד הצדדים תביא לחורבן מוחלט - הן של היריבה והן שלה עצמה.
עקרון הביטחון הקיבוצי טוען ששלום ישכון בין מדינות כאשר זה יהיה האינטרס שלהן, ולכן כדי למנוע מלחמות אין להתבסס על הרצון לשלום מצד המדינות, רצון שעלול להשתנות, אלא על הצבת המלחמה כמצב לא כדאי עבור המדינות.
