המלחמה הקרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא מחסור ברווחים אחרי פסיקים ועוד שגיאות קלות. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
המלחמה הקרה היא כינוי שניתן לסכסוך בין הגוש המערבי וארצות הברית בראשו לבין הגוש המזרחי וברית המועצות בראשו, מסוף מלחמת העולם השנייה עד לסוף שנות השמונים של המאה ה-20. מלחמה - על שום הפער והתחרות העצומים בין שני הגושים, וקרה - על כך שלחימה של ממש לא פרצה בין הגושים אלא עם מדינות קשורות ובמסווה של סכסוכים מקומיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] שורשי המלחמה הקרה
שורשי המלחמה הקרה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919–1939). עליית הבולשביקים לשלטון ב–1917 הטילה פחד על המערב הקפיטליסטי, שכן האידאולוגיה של הקומוניזם סתרה את הקפיטליזם המערבי. מלחמת האזרחים ברוסיה בשנים 1917-1920 העמיקה את הקרע, שכן המערב ניסה להתערב לטובת "הלבנים" (הכוחות האנטי-קומוניסטיים), ו"האדומים" (לנין ותומכיו) לא שכחו זאת. בנוסף לכך הוקם ב–1919 הקומינטרן,האינטרנציונל השלישי, שעיקר משימתו הייתה להחיש את המהפכה העולמית של הקומוניזם בעולם. הקומינטרן גרם לדאגה רבה במערב בכלל ובארצות הברית בפרט - שם פרצה כבר ב–1919 היסטריה אנטי-קומוניסטית.
האיבה התמתנה בשנות השלושים, וב–1932 נכנסה ברית המועצות לחבר הלאומים, הודות ליוזמתו של שר החוץ הסובייטי ליטבינוב שהיה יהודי. כמה שנים לאחר מכן נתגלע פער גדול בין המערב לבין ברית המועצות בעקבות מדיניות הפיוס שנקטו במערב כלפי היטלר שסטלין עקב בדאגה אחריה, בעיקר לאחר הסכם מינכן ב–1938. ארצות מערב אירופה ובראשן בריטניה לא נקפו אצבע כדי לעצור את היטלר ולמעשה הפקירו את צ'כוסלובקיה ואילו ארצות הברית, שהייתה שקועה בשנות השלושים בשפל כלכלי, גילתה אדישות כלפי המתרחש ובוודאי כלפי ברית המועצות (על אף שהכירה בה ב–1934). התוצאה הייתה שסטלין נדחף בהדרגה לעבר גרמניה, ובאוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שמחלק את פולין ונותן גושפנקא למתקפה גרמנית עליה. בכך היחסים בין המערב לברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה.
[עריכה] נביטת הסכסוך בשלהי מלחמת העולם השנייה
לאורך רוב מלחמת העולם השנייה הייתה הברית בין מדינות המערב וברית המועצות מובטחת בזכות היותה של גרמניה הנאצית אויב משותף, והרצון להיפטר מגרמניה קשר את המדינות. עם זאת לא שרר אמון רב בין האמריקאים לבין הרוסים בזמן המלחמה, על אף שארצות הברית עזרה לברית המועצות על ידי שליחת כמויות אדירות של כסף, מזון, נשק ואספקה (דרך איראן). פגישות מנהיגי ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית בטהראן בסוף 1943 ופעמיים ב-1945 לא הועילו רבות לשיפור היחסים.
לקראת סיום המלחמה כאשר נעשה ברור שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, התעוררה השאלה בקשר לחלוקת השטחים בין המדינות המנצחות. כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות ובריטניה את אזורי ההשפעה בבלקן. כדי למצוא את הפתרון לבעיית חלוקת השטחים נערכה בפברואר 1945 ועידת יאלטה בהשתתפותם של רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. הנושא המרכזי היה גבולותיה של פולין - כל הצדדים הגיעו להסכם שגבולותיה הסופיים של פולין והמשטר בה יקבעו סופית בוועידת השלום, אך היה ברור לכל הצדדים שברית המועצות תקבל את רצונה כיוון שהשטחים הנידונים כבר היו בידיה. כמו כן סטלין התנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה כנגד יפן בתמורה לשטחים באסיה. במהלך הוועידה הוסכם על ידי הצדדים על הקמת האו"ם וכן הוחלט לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי כשברלין, שהייתה בחלק הסובייטי חולקה לשניים. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור ממנה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי. נקבע כי הפיצויים שתשלם ייקבעו בוועדה בינלאומית. בסופו של דבר החליטה הוועדה רק בעניינים שהייתה ממילא הסכמה מלאה עליהם, כמו הקמת האו"ם, אך לבעיות גרמניה ופולין לא נמצא פתרון.
בקיץ 1945, לאחר כניעתו של הוורמאכט, שלט הצבא האדום על שטח גדול מהבלקן, פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ומזרח גרמניה. המדינות המערביות חששו מנסיון של ברית המועצות להפוך את המשטר במדינות אלו לקומוניסטי וכדי לפתור חששות אלו התכנסה באוגוסט 1945 ועידת פוטסדאם בהשתתפותם של הארי טרומן, קלמנט אטלי וסטלין. שארל דה גול, שליטה של צרפת, לא הוזמן לוועידה וצרפת לא שותפה בדיונים. בוועידה נתגלעו חילוקי דיעות בין שני הגושים הגדולים, ותוצאותיה השפיעו באופן ישיר על המשך העימות בין ארצות הברית לברית המועצות. סטלין ראה בוועידה את ניצחונו האישי, שכן אושרה נוכחותם של הרוסים במזרח אירופה, גרמניה נחלקה לשניים, וגבולה של פולין הוסט מערבה. כמו כן דנו בשאלת הפיצויים שעל גרמניה לשלם.
[עריכה] לאחר סיום המלחמה
מלחמת העולם השנייה הסתיימה באוגוסט 1945 לאחר כניעת יפן בעקבות הטלת שתי פצצות אטום על עריה על ידי ארצות הברית. עובדה זו הרגיזה את סטלין מאחר שהיה בה איום עתידי על שינוי מאזן הכוחות הבין-גושי לטובת ארצות הברית.
עם תום המלחמה אירופה מצאה עצמה הרוסה פיזית וכלכלית ואף מדינה בה לא נמצאת במעמד של השפעה רצינית בעולם,צרפת הייתה עסוקה בהתאוששות מהכיבוש הנאצי הממושך ובריטניה בשיקום ערייה ובמיוחד לונדון מהפצצות חיל האוויר הגרמני. ארצות הברית וברית המועצות נותרו למעשה שתי המעצמות היחידות בעולם.
ארצות הברית ששדה הקרב לא הגיע אליה איבדה רק מספר מועט יחסית של לוחמים ויצאה ממלחמת העולם השנייה כמעט ללא נזקים כאשר תפוקת היצור שלה גדולה בהרבה מכל שאר מדינות העולם וביטחונה מובטח תודות לעובדה שהיה לה מונופול על הפצצה הגרעינית. גם ברית המועצות,למרות שספגה אבידות רבות של חיילים ואזרחים ולמרות שכלכלתה נפגעה קשות,יצאה מהמלחמה מחוזקת מאוד ובעלת צבא שלם וגדול שלא פורק לאחר המלחמה. היא הגדילה את שטחיה על ידי סיפוח הרפובליקות הבלטיות, חלק משטחה של פינלנד, חלק גדול משטחה של פולין, גרמניה ועוד.
שתי המעצמות הבינו שבזמן זה, אחרי המלחמה, המדינות הפגועות באירופה נתונות לתהפוכות רבות, ואפשר בנקל להטות את רצונותיהן לכיוון הפוליטי הרצוי. בין שתי המעצמות החלה תחרות על העליונות והשליטה בעולם.
הארי טרומן, שהיה סגנו של רוזוולט ונתמנה לנשיא לאחר מותו ב-12 באפריל 1945, לא הסתפק בשיתוף פעולה עם בריטניה. הוא ראה את האיום הסובייטי ואת הצורך לבלום אותו. ארצות הברית דגלה בחופש ודמוקרטיה למדינות אירופה, ועקבה בדאגה אחר מדינות מזרח אירופה ההופכות להיות קומוניסטיות. טרומן רצה ליצור גוש מדינות פרו-אמריקניות, שיסייעו בעדו לבלום את הקומוניזם.
ברית המועצות הקומוניסטית שמאז המהפכה הבולשביקית שאפה להשליט שלטון קומוניסטי בכל רחבי העולם, מצאה במצב הזדמנות לממש את רצונה. היא ראתה בדאגה את ההשפעה הקפיטליסטית האמריקנית והתנגדה לה, משום שדגלה בהשקפה הפוכה: שוויון כלכלי, הלאמת הייצור לטובת המדינה, וכל שאר הגורמים שלפי האידאולוגיה המרקסיסטית-סטליניסטית יגרמו למהפכה עולמית. סטלין שאף להעצים את יוקרת המפלגה הקומוניסטית ורצה בהשלטת המפלגה גם בשאר המדינות הפרו-סובייטיות.
ב-1945 השתתפו 50 מדינות בועידת סן פרנסיסקו, שבה הוחלט רשמית על הקמת "ארגון האומות המאוחדות" (האו"ם). מקום מושבו של האו"ם נקבע בניו יורק, והוא שימש במשך שנים רבות זירת המאבק בין שני הגושים. ארצות הברית וברית המועצות ניצלו תכופות את זכות הווטו שלהן כדי לבטל החלטות הנוגדות את האינטרסים שלהן. בהצבעות באו"ם גייסו שני הגושים את שאר מדינות העולם לצדם.
[עריכה] הרחבת הקרע בין הגושים על רקע כלכלי ופוליטי
מדינות אירופה שהיו זקוקות לסיוע כספי רחב בשביל שיקומן היוו קרקע נוחה להרחבת השפעתן של שתי המעצמות הגדולות, וכל אחת יצאה עם תוכנית כלכלית שתאפשר לה להגביר את אחיזתה באירופה,שחולקה למזרח בחסות ברית המועצות ולמערב בחסות ארצות הברית.
רבים בארצות-הברית קראו לחזור למדיניות הבדלנית בה נהגה עד המלחמה מה שהוביל את ווינסטון צ'רצ'יל, שכבר הודח מכהונת ראש ממשלת בריטניה, לבקר בארצות הברית ב-1946 ולשאת נאום שבו הדגיש את העוינות הרוסית כלפי המערב. צ'רצ'יל אמר כי קיים מסך של ברזל המפריד בין המזרח למערב, שמאחוריו מתפתחת מעצמה רוסית קומוניסטית המאיימת על מדינות המערב. מסך הברזל חצה את אירופה מפולין בצפון ועד לאיטליה בים התיכון, להוציא את יוגוסלביה, שהייתה אמנם קומוניסטית, אך לא הייתה שייכת לגוש הקומוניסטי. המסר בנאום צ'רצ'יל היה לאחד את השורות במערב ולהביא לשיתוף פעולה בין בריטניה לארצות הברית מול הסכנה הסובייטית. טרומן הושפע מצ'רצ'יל ומג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי והקשיח את יחסו לברית-המועצות.
ב-1946 החלה מלחמת האזרחים ביוון. טרומן שחשש כי המהפכנים הקומוניסטים בתמיכתה של ברית המועצות ישתלטו על המדינה נאם בפני הקונגרס. בנאומו במרץ 1947, שנחשב לבסיס של "דוקטרינת טרומן", טען כי ארצות הברית חייבת לפעול בכדי לבלום את התפשטות הקומוניזם ולכן ביקש מהקונגרס שיעזור ליוון וגם לתורכיה על ידי תמיכה כספית בכדי להילחם במהפכנים הקומוניסטים.
דוקטרינת טרומן שהתפתחה לתאוריית הדומינו בשנות החמישים,הייתה נתונה למחלוקת קשה - מצד אחד היו כאלה שדגלו בה ואף הפנו אותה כלפי פנים,כלומר נקיטת יד קשה כלפי אמריקאי שנחשד בקומונויזם,מה שמכונה מקארתיזם ומצד שני היו שראו בה ביטוי למניעים כלכליים-מסחריים של ארצות הברית, למשל נועם חומסקי.
בעקבות נאומו של טרומן התפתחה מגמה בארצות הברית לבלום את הקומוניזם מחוץ לברית המועצות. שר החוץ ג'ורג' מרשל הכין באותה שנה תוכנית כלכלית לשיקום אירופה. למעשה הייתה אמורה להיות לתוכנית זו משמעות כלכלית בלבד אך בפועל יעדה היה לעצור את התפשטות הקומוניזם באירופה. לפי התוכנית הייתה מוכנה ארצות הברית להזרים מיליארדי דולרים לכל מדינה אירופאית אשר תרצה לייצב את משטרה - גם אם היא תחת שלטון דיקטטורי, לדוגמה גם ספרד הפשיסטית נכללה בתוכנית הנ"ל. מקובל היה להניח שרוב הדמוקרטיות נפלו בגלל חוסר יציבות כלכלית ולכן הסיק מרשל שעל ידי הזרמת כספים רבים לתוך אירופה אפשר יהיה למנוע את התפשטות הקומוניזם. התוכנית החזיקה מעמד ארבע שנים ובעקבותיה התפתח שוק אירופי משותף.
ברית המועצות ראתה בחומרה את דוקטרינת טרומן וטענה שארצות הברית גורמת לתלות בה ולכן היא אימפריאליסטית. זו הייתה טענתה הרשמית של ברית המועצות אך למעשה התנגדה בשל העובדה שהקומוניזם מתפשט ביתר קלות כאשר מעמד הפועלים מדוכא, וזה קורה רק במדינות בהן אין בסיס כלכלי מוצק. בתגובה היא הקימה את הקומינפורם, היורש לקומינטרן הישן, ארגון קומוניסטי בינלאומי, שמטרתו הייתה ליצור שיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות של מדינות אירופה ומיתון השפעת ההתפשטות האמריקנית. מרכזו היה בבלגרד שביוגוסלביה ובוועידתו השתתפו מפלגות קומוניסטיות רבות מאירופה.
מסוף המלחמה ניסתה ברית המועצות להגביר את השפעתה במדינות ששחררה מהכיבוש הגרמני. היא העדיפה לא להפיל את השלטון הדמוקרטי או החצי-דמוקרטי שעלה בארצות מזרח אירופה לאחר המלחמה, אלא לתמוך במפלגות הקומוניסטיות בכל מדינה, שנאבקו להגיע לשלטון כשאר המפלגות הבורגניות. בהדרגה, בין השנים 1945 – 1948, הצליחו המפלגות הקומוניסטיות להתבסס, כשהן נהנות מתמיכת הקרמלין. המפלגות הקומוניסטיות השתתפו בשלטון באופן דמוקרטי, ללא אלימות או שימוש בכוח, ונהנו מתמיכת תושבים רבים. אך ברגע שהגיעו לידי לקיחת חלק בממשלה, החלו הקומוניסטים,בהשראת הקרמלין,לדחוק החוצה את שאר המפלגות, אפילו תוך שימוש בכוח.
עד שנת 1949 השתלטה בריה"מ על שש מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה. ברית המועצות כפתה את החוקה הסובייטית על שש מדינות אלה, והן נאלצו לקבוע את מדיניותן על פי השיטה הקומוניסטית כך שלא היה שום סיכוי שיוקמו בהן משטרים דמוקרטיים וכלכלתן עוצבה בדגם הכלכלה הסובייטית. בנוסף נאסר עליהן לקשור קשרים כלכליים עם מדינות המערב הקפיטליסטיות והן נאלצו לחתום על הסכמי כלכלה עם ברית המועצות, ולייצא רק אליה. ברית המועצות ניצלה את אוצרות הטבע של המדינות הללו ובאמצעות ההסכמים הללו גם את המסחר והתעשייה. גם בתחומי החינוך והתרבות שלטה ברית המועצות. התעמולה התרבותית של מדינות מזרח אירופה הייתה כולה קומוניסטית-סוציאליסטית, שכן הקרמלין לא הרשה לפתח תרבות מערבית קפיטליסטית "מושחתת". תנועות הנוער עוצבו ברוח הסובייטית ועל העיתונות המזרח אירופאית הוטלה צנזורה חמורה.
המענה לתוכנית מרשל ניתן ב-1949 בייסוד ה"קומיקון" – ארגון כלכלי של מדינות מזרח אירופה, שנועד לדאוג לצורכיהן הכלכליים והמסחריים. יוגוסלביה פרשה מחבר מדינות מזרח אירופה, ומשום כך לא נכללה בקומיקון. אלבניה לעומתה, הצטרפה לקומיקון שנה מאוחר יותר. המדינות החברות בקומיקון היו תלויות יותר ויותר בברית המועצות, שדאגה בראש ובראשונה לאינטרסים הכלכליים של עצמה.
הביטוי החריף ביותר להתנגשות בין שתי המעצמות היה בגרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה דרך הטיפול בגרמניה הפכה למחלוקת עיקרית בין ארצות הברית לברית המועצות. צבאות שתי המדינות הגיעו לברלין הבירה כך שלא הייתה ברירה אלא לחצות את גרמניה בין שתיהן והעיר ברלין עצמה חולקה לשניים. מתיחות רבה שררה בין המעצמות והיא הגיעה לשיא כאשר ברית המועצות הטילה סגר יבשתי על ברלין המערבית. בתגובה החלה רכבת אווירית מהמערב לברלין הנצורה במשך קרוב לשנה עד שלבסוף התקפלה ברית המועצות ושחררה את הסגר.
הפתרון שנמצא בשנת 1949 היה חלוקת גרמניה לשתי מדינות - גרמניה המערבית הייתה הראשונה שקמה תחת השם "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית" ובירתה בון. היא הוקמה כמדינה דמוקרטית - נשיא שנבחר למשך חמש שנים ושיטה פרלמנטרית רב-מפלגתית בשני בתי-פרלמנט. עם זאת ריבונותה הייתה מוגבלת - לארצות הברית הייתה בה השפעה מכרעת במיוחד בשל נוכחות צבאית נרחבת ברחבי המדינה. בשנות החמישים השתחררה גרמניה המערבית מהשפעה זו והפכה למדינה ככל המדינות. גרמניה המזרחית הוקמה בחסות ברית המועצות ונקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, למרות שלא הייתה דמוקרטית, ובירתה ברלין. הייתה זו מדינה קומוניסטית ברוח סובייטי - משטר חד-מפלגתי של המפלגה הקומוניסטית המכוונת ממוסקבה. בתחילת המחצית השנייה של המאה מסך הברזל דמיוני חוצץ בין המזרח למערב קיבל משנה תוקף בצורת חומת ברלין שנבנתה בין חלקי העיר.
ב-1957 ביוזמת צרפת חתמו שש מדינות מערב אירופה על הסכם כלכלי, שלפיו הוסרו המכסים ביניהן ויוסד השוק המשותף. הן פעלו תוך שיתוף פעולה בענייני מסחר, תעשייה וחקלאות. בעקבות מדינות אלו הצטרפו במשך השנים מדינות נוספות. "השוק המשותף" ("הקהילה הכלכלית האירופית") היה להצלחה כלכלית של מדינות אירופה, והעניק להן עוצמה כלכלית מחודשת, אף כי גברה התלות בארצות הברית. ברית המועצות ראתה ב"שוק המשותף" גוף כלכלי מאיים ומסוכן למדינות הגוש המזרחי. השוק המשותף, שמטרתו גיבוש כלכלי מהווה את היסוד לאיחוד האירופי שמטרתו גיבוש פוליטי.
פרשת ברלין לא ירדה מעל הפרק, והסיכויים למצוא לה פתרון היו מעטים. ברלין המערבית המשיכה לשגשג, והייתה כ"עצם בגרון" למשטר הסובייטי. הדבר השפיע על מזרח גרמניה, שכלכלתה הייתה ירודה. באוקטובר 1958, איים ניקיטה חרושצ'וב, שליט ברית המועצות, להחריף את בעיית ברלין בשל הפער בין השגשוג הכלכלי במערב העיר למצוקה הקשה במזרח העיר ומשום שאלפי פליטים ערקו ממזרח העיר למערבה. היה חשש שתיווצר שוב בעיה פיננסית, ושהמצור על ברלין יחודש. ב-1959 ביקר חרושצ'וב בארצות הברית ונפגש עם הנשיא אייזנהאואר בקמפ דייוויד. שני המנהיגים החליטו לכנס ועידת פסגה באביב הבא, בניסיון למצוא פשרה.
ועידת הפסגה התפוצצה בגלל פרשת מטוס הריגול "U-2". במאי 1960, הפיל טיל סובייטי מטוס ריגול אמריקני שטס מעל ברית המועצות. אייזנהאואר נאלץ להודות בטעותם של האמריקנים, ולקח אחריות אישית לפרשה בהסבירו כי בטחון ארצות הברית הצדיק את שליחת מטוס הריגול. כאשר נערכה ועידת הפסגה בפריז, קרא חרושצ'וב לאייזנהאואר לבטל את טיסות מטוס הריגול "יו-2" שנמשכו כבר 3 שנים. אייזנהאואר סירב, וחרושצ'וב עזב בזעם את הוועידה.
[עריכה] הקמת נאט"ו וברית ורשה
בסוף שנות הארבעים היה כבר ברור שאירופה מחולקת ל"מזרח" הנתמך בידי ברית המועצות ול"מערב" הנתמך בידי ארצות הברית. עם זאת המלחמה התנהלה בעיקר במישור הכלכלי ללא עימותים צבאיים. מכאן ואילך ניסו המעצמות לחזק את השפעתן באירופה ולחדור לאזורים אחרים בעולם. כל מעצמה כרתה ברית צבאית עם מדינות אירופה הקשורות אליה.
כבר בסוף 1947 כרתו צרפת ובריטניה ברית שכוונה בעיקר נגד גרמניה ונקראה הסכם דונקרק באפריל 1949 מדינות מערב אירופה - צרפת, בריטניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, פורטוגל, נורבגיה, דנמרק ואיסלנד וצפון אמריקה - קנדה וארצות הברית, מקימות יחדיו את נאט"ו,הברית הצפון אטלנטית שנועדה להגן על אירופה. מאוחר יותר הצטרפו לברית גם מדינות מהמזרח הרחוק שייסדו ברית משנה בשם "סיאטו" להגנה על שטחן. ברית נאט"ו חייבה סיוע צבאי הדדי בשעת מצוקה, אם תותקף אחת מהחברות בה. כריתת ברית זו הגבירה את המתיחות עם ברית המועצות, שראתה בה איום ישיר עליה משום שארצות הברית הייתה הכוח המרכזי בברית עם נוכחות צבאית באירופה - היא הציבה כוחות צבא והקימה בסיסים באירופה, מפקדי נאט"ו היו אמריקנים ועיקר המימון היה משם.
ברית ורשה הוקמה כתשובה לברית נאט"ו ב-1956. נכללו בה, לצד ברית המועצות הדומיננטית, מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, אלבניה, הונגריה, בולגריה ורומניה. לברית ורשה הייתה עוצמה צבאית אדירה של כ–300 דיוויזיות, עוצמה רבה יותר מזו של ברית נאט"ו. מעבר לכך ששת הצבאות של מדינות מזרח אירופה נשלטו על ידי ברית המועצות - אורגנו ע"פ הדגם הסובייטי, הפיקוד היה סובייטי, הנשק סופק על ידי ברית המועצות ונערכו תמרונים משותפים עם הצבא האדום – הכול במטרה להגביר את עוצמת בריה"מ ובעלות בריתה.
בריתות אחרות שנחתמו :
- ב-1955 יסדו נהרו, טיטו ונאצר את ארגון המדינות הבלתי מזדהות, שביקש לא להזדהות עם אף אחד מן הגושים הגדולים; בעקבות חלוקה זו של מדינות העולם נטבע הביטוי "העולם השלישי".
- ב-1956 נחתמה "ברית בגדאד" שחברותיה היו: פקיסטן, תורכיה, איראן ועיראק).
[עריכה] הידרדרות לפעילות צבאית בלתי-ישירה
[עריכה] מלחמת קוריאה
בשנות החמישים והשישים פרצו מספר מלחמות מחוץ לאירופה. היו אלה סכסוכים מקומיים שבהם כל מעצמה לקחה צד ובכך הפכה את המאבק לבין-גושי. ב-1950 פלשה צפון קוריאה לשכנתה דרום קוריאה. הצבא הצפון קוריאני חצה את קו הרוחב 38 וכבש את עיר הבירה של דרום קוריאה, סיאול. המתקפה נעשתה בעידודו של סטלין, שרצה בהתפשטות הקומוניזם ולא האמין כי ארצות הברית תרחיק עד קוריאה ותתערב. סטלין טעה בהערכתו זו. הנשיא טרומן, שחשש מהמשך התפשטות הקומוניזם לעבר יפן, שיגר צבא לדרום קוריאה, שהדף את הצפון קוריאנים. כוחות אמריקניים חצו שוב את קו הרוחב 38, כבשו את עיר הבירה של צפון קוריאה פיונגיאנג, והגיעו עד סמוך לגבול סין.
הסינים התערבו במלחמה ושיגרו צבא גדול, שהדף את האמריקנים דרומה מעבר לקו הרוחב 38. הסינים כבשו את עיר הבירה סיאול, אולם האמריקנים ריכזו כוחות וכבשו בחזרה את סיאול, עד שהדפו את הסינים לקו הרוחב 38 ושם נעצרו. מלחמת קוריאה חידדה את המשכה של המלחמה הקרה מחוץ לאירופה. המלחמה הגבירה את העוינות והמתח הבין-גושי. זו הייתה אמנם "מלחמה חמה", אך נחשבה למלחמה קרה מאחר שלא התפתחה למלחמה כלל עולמית. המלחמה העמיקה את הקרע בין המעצמות, ועוררה גל של אנטי-קומוניזם בארצות הברית. ג'ון פוסטר דאלאס, שר החוץ האמריקני תחת נשיאותו של אייזנהאואר, היה מן האויבים המושבעים של הקומוניזם, ונקט מדיניות עוינת כלפי ברית המועצות יותר מכל אחד מקודמיו. מדיניותו הייתה "הליכה על פי תהום" – כלומר, ארצות הברית החליטה לבלום את הקומוניזם עד כדי הסתכנות במלחמה אך החל מ-1949 הייתה ברית המועצות מצוידת אף היא בנשק אטומי וארצות הברית נמנעה מעימות ישיר עימה.
[עריכה] הונגריה וצ'כוסלובקיה
בעוד ארצות הברית מיקדה את מאמציה בחזית המזרח, דאגה ברית המועצות לשכנותיה האירופאיות. מדינות מזרח אירופה הוכפפו ברמה זו אחרת לשלטון הסובייטי. מבחינה פוליטית לא הותר לשום מדינה במזרח אירופה לפתח מדיניות עצמאית, בוודאי לא פרו-מערבית. הונגריה ניסתה ב–1956 להקים ממשל עצמאי לא קומוניסטי, אך הטנקים הרוסים נכנסו לבודפשט והרסו אותה, תוך רצח של אלפי אזרחים הונגרים. ארצות הברית עמדה חסרת אונים, אך השנאה לרוסים במערב הלכה וגברה. הונגריה למדה את הלקח, ועד אירועי סתיו העמים בשנת 1989 שלט בה משטר קומוניסטי. ההתערבות הרוסית בהונגריה מעידה על נחישותה של ברית המועצות לשמור את הגוש המזרחי תחת השפעתה. מנהיג ברית המועצות, חרושצ'וב, המשיך בדרכי קודמו סטלין בעימות מול המערב. חרושצ'וב נקט יד קשה עם מדינות הגוש הקומוניסטי, משום שחשש מהיחלשות הקו הקומוניסטי והתפרקות הגוש.
גם צ'כוסלובקיה בראשות דובצ'ק, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ניסתה ב–1968 ללכת בעקבות הונגריה גם אם ביתר זהירות, אך האביב של פראג לא ארך זמן רב, וטנקים של "ברית ורשה" חדרו לפראג ומנעו הקמת ממשל פרו-מערבי.
המדיניות הקשה מול מדינות הגוש הקומוניסטי קיבלה משנה תוקף עם פרסום דוקטרינת ברז'נייב שקבעה במפורש כי כל איום פנימי או חיצוני על הסוציאליזם מהווה סכנה לבטחון המדינה הסוציאליסטית כולה ולכן המדינות הקומוניסטיות יתערבו וידכאו איומים אלה.
[עריכה] מלחמת וייטנאם
וייטנאם הייתה עד למלחמת העולם השנייה חלק מקולוניה צרפתית בשם הודו-סין ובשנת 1946 הכירה בה צרפת כריבונות תחת חסותה אך הוייטמין בראשות הו צ'י מין התמרדו ופתחו במלחמת הודו-סין שהסתיימה ב1954 ובמהלכה הובס צבא צרפת. בוועידת ז'נבה עם סיום המלחמה הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשתי מדינות. מדינה קומוניסטית בראשות הטייטמין בצפון וייטנאם ומדינה אנטי קומוניסטית בדרום כאשר בעתיד היו אמורות להיערך בחירות להנהגת המדינה המאחודת אך אלה לא נערכו והחלה בוייטנאם מלחמת אזרחים במעורבות ברית המועצות וסין בצד הצפון וארצות הברית בצד הדרום. משנת 1965 נגררה ארצות הברית למלחמה ישירה מול צפון וייטנאם,מלחמה שגבתה קורבנות רבים והסתיימה ב1975 בתבוסת ארצות הברית ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.
למלחמה היו מתנגדים רבים בתוך ארצות הברית והיא היוותה טראומה תודעתית שגרמה לכך שבמשך שנים רבות לאחריה נמנעה ארצות הברית מלהתערב במלחמות.
[עריכה] משבר הטילים בקובה
הרקע למשבר הטילים בקובה החל עוד בשנת 1959 כשפידל קסטרו הדיח את פולחנסיו בטיסטה מהשלטון,הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בחריפות וניתקה כל קשר דיפלומטי עם קובה ואף ניסתה להפיל את השלטון ב1961 (הפלישה למפרץ החזירים) אך נכשלה.
בסוף שנת 1962 החלו הרוסים לבנות אתרי שיגור טילים בקובה. האמריקאים שגילו זאת באוקטובר תבעו את הסרתם המיידית ופתחו במצור ימי על קובה. המשבר הסתיים כאשר נחתם הסכם בין ניקיטה חרושצ'וב,נשיא ברית המועצות וג'ון פ' קנדי,נשיא ארצות הברית לפיו ברית המועצות תסיר את אתרי הטילים מקובה ובתמורה האמריקאים יפנו בסיסי טילים משלהם בתורכיה ויתחייבו לא לפלוש לקובה.
המשבר נחשב לשיאה של המלחמה הקרה בו כמעט החלה מלחמה גרעינית בין שתי המעצמות אך בעקבותיו החלה הפשרה ביחסים ביניהן.
[עריכה] מלחמות המזרח התיכון
ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון
הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה הכניסו את המזרח התיכון לתקופה של מאבקים ממושכים. תמיכתה של ארצות הברית בישראל גרמה להקמת משטרים אנטי מערביים במצרים ובסוריה. ארצות הברית בתגובה חיזקה את מעורבותה באזור ואת יחסיה עם ישראל,איראן,ירדן וערב הסעודית כאשר מנגד ברית המועצות הידקה את קשריה עם מצרים,עירק של סדאם חוסיין ובהמשך גם עם סוריה וסיפקה להן נשק. היחסים בין מצרים וברית המועצות הסתיימו ב1972 כאשר אנואר סאדאת גירש את היועצים הסובייטיים מארצו ומ1979 ברית המועצות הפנתה את משאביה כלפי אפגניסטן והזניחה את עירק וסוריה. ארצות הברית המשיכה להיות מעורבת במזרח התיכון ואף הפכה להיות גורם משמעותי במגעי השלום בין המדינות השונות באזור.
[עריכה] מלחמת אפגניסטן
המהפכה האיראנית ב1979 עוררה גל מרידות אסלאמיות באפגניסטן. ברית המועצות שחששה מתהליך זה החלה לייעץ לשלטון האפגני הקומוניסטי ולשלוח לו נשק ובדצמבר 1979 אף פלשה לאפגניסטן במטרה לחזק את השלטון. בעקבות הפלישה החלו האמריקאים לסייע למורדים המוסלמים במלחמתם וכעבור 10 שנים לאחר שספגו אבידות רבות והפסדים כלכליים עצומים נסוגו כל החיילים הרוסים מאפגניסטן. השלטון האפגני נפל ב1992 וכעבור זמן קצר עלו הטליבאן לשלטון.
[עריכה] הפשרת היחסים בין המעצמות
לאחר סיום משבר הטילים בקובה שהיה קרוב מאוד להסתיים במלחמה גרעינית הפשירו היחסים בין שתי המעצמות והמתיחות ביניהן נחלשה. הסיבות לתהליך זה,הנקרא דטאנט נבעו מאי רצונן של המעצמות להיגרר למלחמה גרעינית אבל גם מסיבות כלכליות ופוליטיות.
נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב הגיע למסקנה שמירוץ החימוש הבלתי פוסק הוא נטל כלכלי בלתי נסבל על מדינתו וכמו כן קיווה שהפשרת היחסים תאפשר סחר בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. מבחינה פוליטית הסובייטים חששו מברית אפשרית בין הסינים לאמריקאים והיו כאלה שסברו כי מדיניות פחות תוקפנית שלהם תגרום למערב אירופה להתרחק מהאמריקאים.
גם האמריקאים מצאו עצמם במצב כלכלי רעוע לאחר שמלחמת וייטנאם רוקנה את נכסיהם וכמו כן הנשיא לינדון ג'ונסון קיווה להרחיב את מדיניות הרווחה של ארצות הברית על חשבון הוצאות מלחמה. כמו כן בעקבות שיפור היחסים בין האמריקאים לסינים גרם להם לראות את הקומוניזם באור פחות שלילי.
ההפשרה ביחסים התבטאה בחתימת חוזים והסכמים בין המעצמות בתחום הגבלת הנשק הגרעיני ואיסור ניסויים גרעיניים ועריכת סבבי שיחות בנושא,הרחבת הסחר בין המעצמות ששיאו במשלוחי דגן מהמערב לברית המועצות והתקנת קו טלפון אדום בין שני הנשיאים.
תקופת ההפשרה אמנם שיפרה את היחסים בין שתי המעצמות אך לא מנעה את המשך הלחימה בוייטנאם ואת העוינות במזרח התיכון כשכל מעצמה תומכת במדינות אחרות.
[עריכה] המלחמה הקרה השנייה
המלחמה הקרה השנייה היא כינוי לתקופת ההסלמה המחודשת במלחמה הקרה שהחלה עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. בעקבות הפלישה הוקפאו היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית שסייעה למורדים המוסלמים וכמו כן הביאה להחרמת אולימפיאדת מוסקבה על ידי מדינות המערב ב1980 (ובעקבותיה החרמת אולימפיאדת לוס אנג'לס על ידי מדינות המזרח כעבור 4 שנים. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הובילו קו מערבי נוקשה כשמולם התייצב ליאוניד ברז'נייב בימיו האחרונים בהם היה נחוש יותר מבעבר.
מדינות נאט"ו הסכימו להמשיך את השיחות להגבלת הנשק הגרעיני (סאל"ט) אך אלה נדונו לכשלון ובעקבות זאת פרשו כוחות נאט"ו טילים גרעיניים ברחבי מערב אירופה על אף התנגדות נחרצת של דעת הקהל האירופאית.
תקופה זו הסתיימה ב1985 עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב שלבסוף אף הסיג את צבאו מאפגניסטן. כמו כן הטילים שנאט"ו הציבה באירופה הוסרו לבסוף ב1988.
[עריכה] סיום המלחמה הקרה
ישנה גישה הגורסת, כי אכן היה כאן ניצחון של ארצות הברית, הודות למדיניותו הקשוחה של רייגן, פיתוח המלחמה על החלל וכו"ב- בריה"מ פשוט התמוטטה. התיזה ההפוכה גורסת, שלארצות הברית לא היה יד בכך והכל קרה בגלל גרובצ'וב, שבעצם המערב לא ניצח במלחמה, אלא גורבצ'וב פשוט החליט שלא לשחק במשחק המלחמה הקרה. הפשרה היא של מסקנה, שהיה כאן שיתוף פעולה בין רייגן וגורבצ'וב.
[עריכה] גלאסנוסט ופרסטרויקה
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. בעקבות מצבה הקשה של הכלכלה הסובייטית, שנבעה בעיקר מריבוי תעשיות לא יעילות והעדפה של יצור כמותי על פני איכותי וכן מניסיון להדביק מבחינה צבאית את ארצות הברית, ערך גורבצ'וב מספר רפורמות כלכליות ומדיניות - גלאסנוסט ופרסטרויקה. הרפורמות לא עזרו להבריא את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע המשטר הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - הסתבכות המלחמה באפגניסטן בה תמכה ארצות הברית במורדים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לקשיים רבים באוקראינה ובסביבתה.
[עריכה] סתיו העמים
החל משנת 1989 המשטרים הקומוניסטיים בארצות מזרח אירופה החלו להתפורר. מצב זה נוצר בשל הפער הכלכלי הגדול שנוצר בינם לבין שכנותיהם המערביות ובעיקר בשל התרופפות הפיקוח הסובייטי על המשטר. תהליך זה היה מהיר והסתיים בשנת 1990 עם איחוד גרמניה. בכל המדינות פרט לרומניה לא לווה התהליך בשפיכות דמים ואילו ברומניה התהליך היה בצורה של הפיכה כנגד המשטר. יוגוסלביה התפרקה כתוצאה מהתפוררות המשטר, דבר שהביא לפרישת מרבית המדינות בפדרציה ולתחילת מלחמה שנמשכה בהפסקות כעשור.
[עריכה] התפרקות ברית המועצות
החל משנת 1988 החלה ברית המועצות להתפורר, דבר שהתבטא תחילה במלחמה על נגורנו קרבאך בין ארמניה ואזרביג'אן. החלשות ברית המועצות צוינה בין השאר בתמיכתה בארצות הברית במלחמת המפרץ בראשית 1991. באמצע שנת 1991 נערכו בחירת ברוסיה, בהן זכה בוריס ילצין. בחירות אלו ציינו את תחילת ההתפרקות הסופית של המדינה. ההפיכה הצבאית שאירעה באוגוסט 1991 ונועדה למנוע את התמשכות תהליך הוכשלה על ידי כוחות הרפובליקה הרוסית. לאחר שהובהר כי המדינות הבלטיות נחושות לפרוש מברית המועצות הוחלט על הקמת חבר המדינות העצמאיות תחתיה בסוף דצמבר 1991 אולם בפועל התפרקותה הסופית אירעה באמצע דצמבר.
[עריכה] תחרות צבאית-טכנולוגית
המעצמות התחרו ביניהן לא רק בכוח צבאי אלא גם בתחומי המדע והטכנולוגיה. מדעניהן ומהנדסיהן עבדו יומם וליל לפיתוח טכנולוגיות חדשות ומחקר תגליות מדעיות במטרה להגביר את יוקרתן כלפי פנים וחוץ וכמובן לחזק את העוצמה הביטחונית.
באוקטובר 1957 שלחה בריה"מ לחלל את ה"ספוטניק" הראשון, ובכך החל "המרוץ לחלל", שהיווה תחרות בין המעצמות על השליטה הטכנולוגית. בתחילתה לרוסים היה בתחרות יתרון ברור על האמריקנים והם אף שיגרו את החללית המאוישת הראשונה ובה יורי גגארין. הצלחת הרוסים דרבנה את האמריקנים להתחיל אף הם לשלוח חלליות אל החלל, ואכן תוך שנים מעטות סגרה ארצות הברית את הפער,פיתחה טכנולוגיות מתקדמות וייסדה את תוכנית אפולו שהגיעה לשיאה ב1969 עם הגעת החללית אפולו 11 לירח. "המרוץ לחלל" העמיק את הפער והאיבה בין שתי מעצמות העל אך בד בבד תרם רבות לפיתוח המצאות שונות כגון מעבורות החלל. משנת 1975 החל אף שיתוף פעולה מדעי בין המעצמות שהחל במבצע אפולו-סויוז.
התחרות הטכנולוגית הביאה גם לפיתוח אמצעי מלחמה מתקדמים ובראשם טילים בליסטיים שיכולים לשאת עליהם ראש נפץ גרעיני וכן צוללות גרעיניות המונעות בכוח גרעיני ויכולות לשגר טילים כאלה. למרות שארצות הברית בדרך כלל הובילה במירוץ הטכנולוגי,משמעות הימצאות כלי נשק אלה הייתה שלכל אחת מהמעצמות יש עוצמה המסוגלת להשמיד את המעצמה השנייה ולמעשה מלחמה גרעינית ביניהן יגרום קרוב לודאי להשמדת שתיהן. הפחד משואה גרעינית (אומניסייד) יצר מאזן אימה ומנע מהמעצמות להילחם ביניהן כך שבאופן אירוני דווקא ההתחמשות המואצת של שני הצדדים הובילה לבסוף להפשרת היחסים.
החשש מפני נשק גרעיני ארוך טווח הביאה את ארצות הברית לפתח את יוזמת ההגנה האסטרטגית,פרויקט יומרני של רונלד רייגן שנועד לנטרל את האיום הגרעיני על ארצות הברית על ידי שימוש בלווינים ליירוט טילים בליסטיים באמצעות קרני לייזר. מתנגדי התוכנית טענו שהוא תוביל לפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים יותר. התוכנית לא יצאה לבסוף לפועל וירדה מהפרק לחלוטין בתקופת ביל קלינטון.
בשנת 1969 נפתח סבב שיחות בין המעצמות במטרה להגביל את הנשק האסטרטגי,שיחות אלה שנקראו סאל"ט הובילו לשני הסכמים הראשון ביניהם נחתם ב-1972 בקרמלין במוסקבה והשני שנחתם ב1979 בוינה לא אושר בקונגרס כתגובה לפלישת ברית המועצות לאפגניסטן. עם זאת הסכמים אלה הובילו להסכמים נוספים לפיקוח והגבלת נשק.
| אירועים חשובים
(1945–1967) |
אירועים חשובים
(1968–1991) |
מאמרים נוספים | משתתפים עיקריים | משתתפים עיקריים נוספים |
|---|---|---|---|---|
|
שנות ה-60:
|
סכסוכים אחרים: |
מנהיגים פוליטיים: |
המשך מנהיגים פוליטיים: הגוש הקומוניסטי:
|
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המלחמה הקרה |
- פרויקט של הCNN על המלחמה הקרה
- תאוריית המלחמה הקרה השנייה, באתר "סיקור ממוקד"
- תומר ריבל, התפרקות ברית המועצות
- העולם לאחר המלחמה הקרה, מיכל גדו - באדיבות אומדיה
