בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית האופרה המלכותית הוא בית אופרה ואתר אמנויות הבימה בלונדון. לפעמים מתייחסים אליו בשם "קובנט גארדן" בלבד, על שם השכונה הלונדונית שבה הוא ממוקם (ראו: קובנט גרדן). הבניין משמש כמשכן לאופרה המלכותית, הבאלט המלכותי ותזמורת בית האופרה המלכותית.
המבנה הנוכחי הוא התיאטרון השלישי באתר. החזית, הפואיה והאולם קיימים משנת 1856, אבל כמעט כל שאר היסודות במערך המבנים הנוכחי מקורם בשיחזור שנעשה בשנות ה-90' של המאה העשרים. באולם יש 2,174 מושבים והוא מורכב מארבעה נדבכים של תאים ויציעים והגלריה של האמפיתיאטרון. רוחב הבימה הוא 12.20 מטר וגובהה 14.80 מטר.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] כתב ההרשאה של דייבנאנט
ייסוד בית האופרה המלכותית מקורו בכתב הרשאה, שמסר המלך צ'ארלס השני לסר ויליאם דייבנאנט בשנת 1660, כתב שאישר לדייבנאנט להפעיל אחתי משתי להקות התיאטרון היחידות (להקת הדוכס) בלונדון. כתב ההרשאה נשאר ברשות בית האופרה עד זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז נמכר לספריה של אוניברסיטה בצפון אמריקה.
[עריכה] התיאטרון הראשון
בשנת 1728 הזמין ג'ון ריץ, שחקן ומנהל תיאטרון, את אופרת הקבצנים אצל ג'ון גיי. הצלחת המיזם סיפקה את ההון להקמת התיאטרון המלכותי הראשון (בתכנונו של אדוארד שפרד) באתר, שנפתח ב-7 בדצמבר 1732.
במשך כמאה השנים הראשונות של תולדותיו שימש התיאטרון בעיקר להצגת מחזות; כתב ההרשאה של צ'ארלס השני נתן לקובנט גארדן ודרורי ליין זכויות בלעדיות, למעשה, להצגת דרמה מדוברת בלונדון.
היצירות המוזיקליות הרציניות הראשונות שהושמעו בקובנט גארדן היו האופרות של הנדל. משנת 1735 עד מותו בשנת 1759 העלה שם עונות אופרה באופן סדיר, ורבות מן האופרות והאורטוריות שלו נכתבו בשביל קובנט גארדן או שהופעתן הראשונה בלונדון נערכה שם. הוא הוריש את העוגב שלו לג'ון ריץ', והוא הוצב במקום בולט על הבימה. העוגב היה בין פריטים יקרי ערך רבים שאבדו בשריפה אשר הרסה את התיאטרון בשנת 1808.
[עריכה] התיאטרון השני
הבניה החלה בדצמבר של אותה שנה, ובתיאטרון המלכותי השני, קובנט גארדן (תוכנן על ידי רוברט סמירק) נפתח ב-18 ביוני, 1809 בהצגת מקבת' ואחריה מופע בידור מוזיקלי בשם "הקווייקר". ההנהלה העלתה את מחירי המושבים כדי לעזור במימון עלות הבניה מחדש, אבל צעד זה לא היה מקובל על הקהל, שחולל מהומה בהצגות - חבט במקלות, שרק, קרא קריאות בוז ויצא במחולות. המהומות להחזרת המחיר הקודם נמשכו מעל חודשיים, ובסופו של דבר נאלצה ההנהלה להיענות לדרישות הקהל.
בזמן זה, היו סוגי הבידור מעורבים; היו הצגות אופרה ובאלט, אך לא באופן בלעדי. בשנת 1843 בא חוק התיאטראות ושם קץ למונופול התיאטראות על דרמה. אותו זמן היה תיאטרון הוד מלכותה בהיימרקט המרכז הראשי לבאלט ואופרה, אבל אחרי סכסוך עם ההנהלה ב-1846 העביר מייקל קוסטה, מנצח בתיאטרון הוד מלכותה, את נאמנותו אל קובנט גארדן, ולקח עמו את מרבית הלהקה. האולם עבר שיפוץ, שבמהלכו שונה כל עיצובו, והתיאטרון נפתח מחדש בשם האופרה האיטלקית המלכותית ב-6 באפריל, 1847 בהצגת סמיראמיס של רוסיני.
[עריכה] התיאטרון השלישי
ב-5 במרץ, 1856 שוב כילתה שריפה את התיאטרון. העבודה על התיאטרון השלישי והנוכחי (בעיצובו של אדוארד מידלטון בארי) החלה לבסוף בשנת 1857 והבניין החדש נפתח ב-15 במאי, 1858 בהצגת ההוגנוטים של מאירבר התיאטרון היה ל"בית האופרה המלכותית" בשנת 1892 וחלקן של היצירות הצרפתיות והגרמניות ברפרטואר גדל. התקיימו עונות חורף וקיץ של אופרה ושל באלט.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוחרם התיאטרון על ידי משרד העבודה לשימוש כמחסן רהיטים. התקופת מלחמת העולם השניה הוא היה לאולם ריקודים. הייתה אפשרות, שהוא יישאר כך לאחר המלחמה, אבל לאחר משא ומתן ממושך, רכשה הוצאת המוזיקה בוזי את הוקס את זכויות החכירה של הבניין.
דייוויד וובסטר מונה למנהל הכללי, ובאלט סדלרס וולס הוזמן להצטרף כלהקת הבאלט של הבית. הוקמה קרן האופרה של קובנט גארדן, שהציגה תוכניות "לבסס את קובנט גארדן כמרכז הלאומי לאופרה ובאלט, שיעסיק אמנים בריטיים בכל המחלקות, כל זמן שאין הדבר סותר את קיומן של אמות המידה הגבוהות ביותר האפשריות..." (ציטוט מרוזנטל)
בית האופרה המלכותית נפתח מחדש ב-20 בפברואר, 1946 בהצגת היפהפיה הנמה בהפקה פאר חדשה, בעיצובו של אוליבר מסל. וובסטר, עם המנהל המוזיקלי שלו קרל רנקל, התחילו מיד להקים להקה קבועה. בדצמבר, 1946, חלקו את הפקתם הראשונה, מלכת הפיות של הנרי פרסל, עם להקת הבאלט. ב-14 בינואר, 1947, נתנה להקת האופרה קובנט גארדן את ההצגה הראשונה שלה, כרמן של ביזה.
[עריכה] שיפוצים בשנות ה-90
כמה חידושים התרחשו בחלקים מן הבניין בשנות ה-60, ביניהם שיפורים באמפיתיאטרון ושלוחה בירכתיים, אבל יותר ויותר התברר, שבית האופרה זקוק לשיפוץ כללי יסודי.
בשנת 1975 הקצתה ממשלת הלייבור קרקע צמודה לבית האופרה המלכותית לצורך שכלול, שיפוץ והרחבה, שהיו דרושים זה מכבר. עד שנת 1995 הצליחה להקת האופרה לגייס כספים במידה שתאפשר לה להתחיל בעבודות שיפוץ וחידוש מקיפות בבניין. אלה התבצעו בין 1996 ל-2000 והיו כרוכות בהריסת כל האתר כמעט, מלבד האולם עצמו, ועוד כמה מבנים סמוכים, כדי לפנות מקום להרחבה ניכרת של תשלובת הבניינים. במונחי היקף, הרבה יותר מחצי התשלובת הנו בניה חדשה.
האתר החדש משמר את צורת הפרסה המסורתית של האולם, כמקודם, אבל ברמה משופרת לאין ערוך במתקנים הטכניים, באולמות החזרות, במשרדים ובחדרי ההוראה, עם תיאטרון סטודיו חדש הנקרא תיאטרון לינברי ושטחים ציבוריים גדולים פי כמה. הכללתו של שוק הפרחים השכן, שהיה לפנים חלק משוק קובנט גארדן הישן אבל הוזנח במשך שנים רבות, בבית האופרה עצמו יצרה אזור התכנסות ציבורי חדש ורחב ידיים. האתר הנו כיום, לטענת האופרה המלכותית, התיאטרון המודרני ביותר באירופה.
[עריכה] אופרה בבית האופרה המלכותית מאז 1946
האופרה המלכותית היא להקת האופרה העשירה והמפורסמת ביותר בלונדון ובממלכה המאוחדת כולה. ככלל, היא גם החשובה ביותר מבחינה אמנותית, אם כי כמה מהפקותיה מאכזבות ולהקות אופרה בריטיות אחרות זוכות לעתים לביקורות טובות יותר.
[עריכה] להקת האופרה קובנט גארדן
בשנים הראשונות לאחר המלחמה, להקת האופרה קובנט גארדן (כפי שנקראה במקור) תכננה להציג רק אופרות באנגלית ולהשתמש בכשרונותיהם של זמרים בריטיים ותושבי חבר העמים הבריטי. אך כמה זמרים בעלי שם עולמי, ברמתם של אליזבת שוורצקופף והנס הוטר, גילו נכונות ללמוד את תפקידיהם באנגלית ואכן הופיעו בתפקידי מימי (בלה בוהם) ו-ווטאן בשנת 1948. נוסף לכך, האופרה המלכותית ביצעה יצירות חשובות מאת מלחינים בריטיים כמו בנג'מין בריטן (בילי באד, דצמבר 1951 וגלוריאנה, בשנת 1953 להכתרת המלכה אליזבת השנייה), רלף ווהן ויליאמס, ארתור בליס ומייקל טיפט.
כמה זמרים בריטיים הופיעו לראשונה בקובנט גארדן בשנים שלפני 1955, ביניהם כאלה שהתפרסמו מאז, כמו ג'ואן סאתרלנד, ג'ון ויקרס וג'ריינט אוונס, אבל "פריחה זו של כישרון בריטי החלה בתקופה, שעקרון האופרה באנגלית החל להתערער בהדרגה" (דרוגדה ואחרים), וככל שהתברר בהדרגה, שקובנט גארדן איננה יכולה למשוך כישרון בינלאומי בהיותה להקה אנגלית בלבד, "הנסיגה מלשון המקום, שמעולם לא פורסמה ולא הוכרזה באופן רשמי, עוררה אי-אילו ריטונים בשדולת האופרה-באנגלית..." אבל לא נתקלה בהתנגדות של ממש מכל כיוון אחר, מציין נורמן לברכט. עם זאת, בתקופת כהונתו של רפאל קובליק כמנהל מוזיקלי התגלו לא מעט זמרים בריטיים.
משנת 1958, יובל המאה לתיאטרון הנוכחי, לאחר ההצלחה שקצרה ההפקה הבינלאומית הגדולה של לוקינו ויסקונטי לדון קרלוס של ורדי, עם זמרים ברמתם של טיטו גובי, בוריס כריסטוף ופדורה ברביירי ובניצוחו של קרלו מריה ג'וליני, יש לקובנט גארדן מקום של כבוד בעולם האופרה הבינלאומי. מריה קאלאס הופיעה עוד קודם לכן, אבל חזרה בשנת 1957 ב"לה טרוויאטה",, בשנת 1959 ב,מדיאה" ובשנים 1964 ו-1965 ב"טוסקה". סאתרלנד עשתה לה שם עולמי, וכמוה ויקרס ואוונס.
בשנת 1961, כאשר גיאורג שולטי היה למנהל המוזיקלי, הוא טען שאינו יודע דבר על מטרותיה המקוריות של הלהקה ובראיון במגזין "אופרה", פסק, ש"סדלר'ס וולס לקחה על עצמה, לפי כל הסימנים, את המשימה להיות להקת האופרה הלאומית והיא ממלאת תפקיד זה בהצלחה רבה" (מצוטט אצל רוזנטל).
האופרה המלכותית שותפה ל"תזמורת בית האופרה המלכותית", שהנה תזמורת סימפונית מלאה, עם הבאלט המלכותי. יש לה מקהלה קבועה עם יותר מארבעים וחמישה זמרים. בקבוצה שלישית של מוזיקאים מקבלי משכורת נמצאים זמרים בתוכנית הכשרה לצעירים, העוברים השתלמות מקצועית מתקדמת. אין מדובר בסטודנטים במובן המקובל של המילה, כיוןן שרובם כבר הופיעו באופן מקצועי בבתי אופרה ידועים קודם לכן, אבל התוכנית מכוונת לקדם את הקריירות שלהם על ידי רכישת ניסיון באחת מלהקות האופרה המובילות בעולם. תוכנית ההשתלמות נמשכת שנתיים. רוב המשתתפים הם זמרים, אבל יש ביניהם גם מנצחים, מדריכים ומנהלי במה.
[עריכה] מנהלים מוזיקליים של האופרה המלכותית
- קרל רנקל, 1946 - 1951
- תקופה ללא מנהל 1951 - 1955
- רפאל קובליק, 1955 - 1958
- תקופה ללא מנהל 1958 - 1961
- גיאורג שולטי, 1961 - 1971
- קולין דייויס, 1971 - 1987
- ברנרד הייטינק, 1987 - 2002
- אנטוניו פאפאנו 2002 - ממשיך
[עריכה] לקריאה נוספת
- Allen, Mary, A House Divided, Simon & Schuster, 1998
- Beauvert, Thierry, Opera Houses of the World, The Vendome Press, New York, 1995.
- Donaldson, Frances, The Royal Opera House in the Twentieth Century, Weidenfeld and Nicholson, London, 1988.
- Haltrecht, Montague,The Quiet Showman: Sir David Webster and the Royal Opera House, Collins, London, 1975.
- Lebrecht, Norman, Covent Garden: The Untold Story: Dispatches from the English Culture War, 1945-2000, Northeastern University Press, 2001.
- Lord Drogheda, et al., The Covent Garden Album, Routledge & Kegan Paul, London, 1981
- Moss, Kate, The House: Inside the Royal Opera House Covent Garden, BBC Books, London, 1995.
- Rosenthal, Harold, Opera at Covent Garden, A Short History, Victor Gollancz, London, 1967.
- Tooley, John, In House: Covent Garden, Fifty Years of Opera and Ballet, Faber and Faber, London, 1999.
- Thubron, Colin (text) and Boursnell, Clive (photos), The Royal Opera House Covent Garden, Hamish Hamilton, London, 1982.
