אופרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק באופרה כהצגה מוזיקלית. לדף ובו רשימת משמעויות אחרות, ראו אופרה (פירושונים).

אופרה (מאיטלקית: opera in musica – יצירה מוזיקלית) היא צורה של תיאטרון שבה התוכן הדרמתי מועבר בשלמותו או ברובו באמצעות שירה ומוזיקה. האופרה הופיעה באיטליה בסביבות 1600 ונקשרת, בדרך כלל, עם מסורת המוזיקה הקלאסית המערבית. האופרה משתמשת ביסודות רבים של התיאטרון המדבר,.כמו תפאורה, תלבושות ומשחק. עם זאת, האופרה נבדלת מצורות דרמטיות אחרות בחשיבות הנודעת בה לשירה ולטכניקה הווקאלית המקובלת. את הזמרים מלווה הרכב כלי, שגודלו נע מהרכב קאמרי מצומצם ועד תזמורת סימפונית מלאה. גם באלט משולב לעתים קרובות באופרה והדבר נכון בעיקר לגבי האופרה הצרפתית ברוב שנות קיומה.

בית האופרה בפרנקפורט

בחלקי תבל אחרים קיימות צורות אמנות דומות, רבות מהן עתיקות-יומין, המכונות לעתים "אופרה", בהשוואה לצורה זו במוזיקה המערבית ("אופרה סינית", לדוגמה). הצורות העצמאיות האלה אינן נגזרות של האופרה המערבית אלא צורות נבדלות של תיאטרון מוזיקלי. האופרה גם איננה המופע היחיד של תיאטרון מוזיקלי במערב: בעולם העתיק, הדרמה היוונית כללה שירה וליווי אינסטרומנטאלי ובימינו קיימות צורות אחרות, כמו מחזמר.

תיאטרון לה סקאלה במילאנו, איטליה נוסד בשנת 1778, אחד מבתי האופרה המפורסמים בעולם.

בית האופרה של סידני הוא אחד המפורסמים בעולם וסימן היכר של העיר.

[עריכה] מושגים באופרה

הטקסט המילולי באופרה ידוע בשם ליברית (באיטלקית ליברטו - "ספר קטן"). מלחינים מסוימים כותבים את הליבריות שלהם בעצמם, כמו אריגו בויטו, רוג'רו לאונקוואלו והנודע ביותר, ריכרד וגנר; אחרים עובדים בצמידות עם ליבריתנים קבועים. מוצרט למשל, עבד עם לורנצו דה פונטה וריכרד שטראוס עם הוגו פון הופמנסתאל.

האופרה המסורתית מכילה שני אופני שירה: רצ'יטטיב, הקטעים מקדמי העלילה, המושרים על פי רוב בסגנון לא-מלודי, שמאפיינים את האופרה, ואריה ("אייר" או שיר פורמלי), המשמשת את הדמויות לביטוי רגשותיהן בסגנון מלודי מעוצב יותר. דואטים, שלישיות ושאר הרכבים שכיחים גם הם באופרה ותפקיד המקהלות הוא לפרש את ההתרחשויות. בכמה צורות אופרה, כמו הזינגשפיל, אופרה קומיק, אופרטה ואופרה למחצה, תופס דיאלוג מדובר את מקום הרצ'יטטיב. קטעים מלודיים או מלודיים למחצה המופיעים תוך כדי, או במקום, רצ'יטטיב, מכונים גם אריוזו. בתקופת הבארוק ובתקופה הקלאסית היו שתי צורות יסוד לרצ'יטטיב: סקו (יבש), בליווי "קונטינואו", במקרים רבים בנגינת צ'מבלו בלבד, או אקומפניאטו (המוכר גם בשם "סטרומנטאטו") בליווי התזמורת. במאה ה-19 גבר האקומפניאטו על הסקו, תפקיד התזמורת עלה בממדיו ובחשיבותו וריכרד וגנר חולל מהפכה באופרה, כשביטל כמעט לגמרי את ההבדל בין אריה לרצ'יטטיב בחיפושיו אחרי מה שהגדיר "מלודיה שאין לה קץ". המלחינים שבאו אחרי וגנר נטו לקבל את גישתו, אם כי היו גם כאלה, כדוגמת סטרווינסקי ב"דרכו של הולל", שהתנגדו למגמה זו. הטרמינולוגיה של סוגי הקולות השונים באופרה מפורטת להלן.

[עריכה] תולדות האופרה

[עריכה] ראשית האופרה

המילה אופרה פירושה באיטלקית "עבודה" (מצורת הרבים של "אופוס" הלטיני, שפירושו "יצירה" או "עבודה"), רמז לשילוב הנעשה בה של אמנויות שירת הסולו והמקהלה, הדקלום, המשחק והמחול במחזה ראווה מבויים. "דפנה" של יאקופו פרי הייתה החיבור המוקדם ביותר שאפשר להגדיר כאופרה, כפי שהיא נתפסת כיום. "דפנה" נכתבה בסביבות 1597, במידה רבה בהשראת חוג עלית של הומניסטים פלורנטינים משכילים, שכינה עצמו "קאמרטה". ראוי לציין, ש"דפנה" הייתה נסיון להשיב לחיים את הדרמה היוונית הקלאסית, כחלק מיוזמה רחבה יותר של החזרה לחיים של תרבות עתיקה, שהייתה אופיינית לתקופת הרנסאנס. חברי הקאמרטה הניחו, שפרקי ה"כורוס" בדרמות היווניות בוצעו במקורם בשירה, וכך, אולי, גם שאר הטקסט בכל התפקידים; אופרה נתפסה איפוא כדרך ל"שחזור" המצב הזה. "דפנה" אבדה, למרבה הצער. יצירה מאוחרת יותר של פרי, "אאורידיצ'ה", משנת 1600, היא הפרטיטורה האופראית הראשונה ששרדה עד ימינו אלה. הכבוד שחולקים לאופרה הראשונה שעודנה מבוצעת בקביעות ניתן, מכל מקום, ל"אורפיאו" של מונטוורדי, שחוברה בשביל חצר הדוכס ממנטואה בשנת 1607.

[עריכה] תקופת הבארוק

האופרה לא הגבילה עצמה לקהל החצר לאורך זמן; בשנת 1637 צץ מושג ה"עונה" (קרנבל) של אופרות לקהל הרחב, במימון מכירת כרטיסים, בונציה. מונטוורדי עבר העירה ממנטואה וחיבר את האופרות האחרונות שלו, "שיבת אוליסס למולדת" ו"הכתרת פופיאה", לתיאטרון הוונציאני בשנות ה-40' של המאה ה-17. החסיד החשוב ביותר שלו, קאוואלי, הפיץ את האופרוה ברחבי איטליה. אופרות הבארוק המוקדמות הללו מיזגו קומדיה ברורה עם יסודות טראגיים בערבוביה, שצרמה רגישויות משכילות והציתה את הראשונה בתנועות הרפורמה הרבות של האופרה. לרפורמה זו הייתה אחראית האקדמיה הארקדית של ונציה, שנקשרה בשמו של המשורר מטאסטאסיו, שהליבריות שלו עזרו לגבש את סוגת האופרה סריה, הצורה העיקרית של האופרה האיטלקית עד סוף המאה ה-18. אחרי שהאידאל של מטאסטאסיו נקלט והתבסס כיאות, הקומדיה באופרה הבארוקית הוגבלה למה שכונה עם הזמן אופרה בופה.

האופרה סריה הייתה נשגבת בצלילה ומסוגננת מאוד בצורתה. בדרך כלל הייתה בנויה מרצ'יטטיב סקו, משולב לסירוגין באריות דה קאפו ארוכות. אלה נתנו הזדמנות מצוינת לשירה וירטואוזית ובעידן הזהב של האופרה סריה נאצל לזמר מעמד של כוכב אמיתי. תפקיד הגיבור נכתב בדרך כלל לקול קסטראטו (סריס); קסטראטי כדוגמת פארינלי וסנסינו, לצד זמרות סופרן כמו פאוסטינה בורדוני, היו מבוקשים מאוד ברחבי אירופה כשהאופרה סריה שלטה בבימה בכל הארצות מלבד צרפת. האופרה האיטלקית קבעה את אמות המידה הבארוקיות. ליבריות איטלקיות היו הנורמה, גם כאשר מלחין גרמני כמו הנדל מצא עצמו כותב לקהל מאזינים לונדוני. הליבריות האיטלקיות שמרו על עליונותן גם בתקופה הקלאסית, למשל באופרות של מוצרט, שכתב בוינה סמוך לסוף המאה. מלחיני אופרה סריה חשובים, ילידי איטליה, הם אלסנדרו סקרלטי, ויולדי ופורפורה.

[עריכה] רפורמה: גלוק, ההתקפה על האידאל המטאסטאסי ומוצרט

לאופרה סריה היו נקודות תורפה ומבקרים משלה. הבחירה בהידור ובקישוטיות יתרה כדי לפאר את שמם של זמרים מעולים והשימוש במחזה ראווה נוצץ כתחליף לטוהר ואחדות דרמטיים עוררו התקפות. המסה של פרנצ'סקו אלגארוטי על האופרה (1755) היוותה השראה לרפורמות של כריסטוף ויליבלד גלוק. הוא טען, שהאופרה סריה צריכה לחזור ליסודות וכי כל מרכיביה השונים - מוזיקה (הן כלית והן קולית), באלט ובימוי חייבים להכפיף אצמם לשירות הדרמה, החשובה מכולם. כמה ממלחיני התקופה, ביניהם ניקולו ג'ומלי וטומאסו טרטה, ניסו להוציא אידאלים אלה מן הכוח אל הפועל, אבל הראשון שנחל הצלחה ממשית והשאיר את חותמו לצמיתות בתולדות האופרה היה גלוק. גלוק ניסה להשיג את "היופי שבפשטות". את כוונתו זו ממחישה האופרה החדשה "המתוקנת" שלו, "אורפיאו ואורידיצ'ה", שקוויה הווקאליים, נטולי הווירטואוזיות של יצירות הנדל, למשל, נתמכים בהרמוניות פשוטות ובנוכחות תזמורתית עשירה מן הרגיל לכל אורך היצירה.

הרפורמות של גלוק מהדהדות בכל ימי ההיסטוריה האופראית. ובר, מוצרט ווגנר הושפעו במיוחד מן האידאלים שלו. מוצרט, שהיה מבחינות רבות ממשיך דרכו של גלוק, ליכד בכתיבתו חוש יוצא מן הכלל לדרמה, הרמוניה, מלודיה וקונטרפונקט, שהניב שורה של קומדיות, בעיקר כך עושות כולן, נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (בשיתוף עם לורנצו דה פונטה), שעודן בין האופרות האהובות, הפופולריות והמוכרות ביותר, עד עצם היום הזה. אבל תרומתו של מוצרט לאופריה סריה הייתה מורכבת יותר; בזמנו היא הייתה כבר בדעיכה, ועל אף יצירוןת משובחות כמו "אידומניאו" ו"חסדו של טיטוס", לא עלה בידו להשיב את צורת האמנות הזו לחיים.

[עריכה] בל קאנטו, ורדי ווריזמו

תנועת ה"בל קאנטו" באופרה פרחה בראשית המאה ה-19 ודוגמה לה הן אופרות של רוסיני, בליני, דוניצטי, פאצ'יני, מרקאדאנטה ורבים אחרים. האופרה בל קאנטו, "שירה יפה" בתרגום מילולי, לקוחה מאסכולת השירה האיטלקית המסוגננת שנשאה אותו שם. קווי בל קאנטו טיפוסיים עמוסי קישוטים ומסובכים, דורשים גמישות קולית ושליטה מוחלטת בגובה הצליל.

בהמשך לתקופת הבל קאנטו, הופיע סגנון חדש, ישיר ועז יותר, שהמוזיקה של ורדי קירבה עד מהרה אל לבות המאזינים, החל באופרה התנכ"ית "נאבוקו". האופרות של ורדי הדהדו ברוח הגוברת והולכת של הלאומיות האיטלקית בתקופה שלאחר נפוליאון ומחברן היה תוך זמן קצר לסמל התנועה הפטריוטית (אף כי הוא עצמו אולי לא היה קיצוני עד כדי כך בהשקפותיו הפוליטיות). בראשית שנות ה-50' של המאה ה-19 כתב ורדי ופרסם את שלוש האופרות הפופולריות ביותר שלו: "ריגולטו", "איל טרובאטורה" ולה טרוויאטה. אך הוא המשיך לפתח את סגנונו, חיבר גראנד אופרה צרפתית, אולי הגדולה בסוגה, "דון קרלוס" וסיים את קריירת היצירה שלו בשתי יצירות בהשראת סקספיר, "אוטלו" ו"פלסטאף", המלמדות עד כמה הרחיקה האופרה האיטלקית ברמת התחכום מאז ראשית המאה ה-19.

אחרי ורדי הופיעה באיטליה המלודרמה הסנטימנטלית, ה"ריאליסטית" של הוריזמו. את הסגנון הזה הביאו לעולם "קנאת בן כפר" של פייטרו מסקאני ו"הליצנים" של רוג'רו לאונקוואלו, שהשתלטו, פשוטו כמשמעו, על בימות האופרה בעולם עם יצירות פופולריות כמו "לה בוהם", "טוסקה" ו"מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני. מלחינים איטלקים מאוחרים יותר, כמו לוצ'אנו בריו ולואיג'י נונו ערכו ניסויים במודרניזם.

[עריכה] אופרה וחברה

בתקופת הבארוק הייתה האופרה בעיקר בילוי חברתי נוצץ. בני החברה הגבוהה, שועים ועשירים מופלגים, החזיקו תאים בבתי האופרה המפוארים ובאו להצגות בעיקר כדי לראות ולהיראות, לארח ולהתארח. בעוד המבצעים עושים את שלהם על הבמה, התזמורת מנגנת והמנצח מנופף בשרביטו, התנהלו בתאים שיחות ערות, נדידות מתא אל תא, אכילה ושתייה ובעיקר תצפיות אל תאים אחרים, להתרשם ולהעיר על שמלות ערב, תסרוקות ותכשיטים. רק ביציעים הגבוהים, הרחק מן הבמה, הצטופפו אוהבי האופרה האמיתיים, סטודנטים ואמנים חסרי פרוטה, שחסכו מפיהם כדי לזכות באפשרות לצפות ולהאזין, ולו מרחוק ובעמידה. מלחיני האופרות ידעו למה הקהל מצפה, והשתדלו להתאים את עצמם לדרישותיו. אריות מבריקות, וירטואוזיות ומרשימות היו צו השעה לפרימדונה ולבן זוגה, וכל מלחין נאלץ לשלב אותן באופרה שלו על חשבון רצף העלילה ושאר התפקידים, הזוהרים פחות. בין המערכות שולבו אינטרמצי של באלט כדי להעסיק את הקהל המשועמם. יוצרי התפאורה והתלבושות השתדלו לעלות על עצמם ועל מתחריהם בפאר יצירותיהם ולהרהיב את עיני הצופים.

בתקופה הקלאסית שינה בטהובן את כללי המשחק, בדרכו בכל יצירתו, וכתב את פידליו. מוצרט נתן ביטוי להתעניינותו באגודת הבונים החופשיים בחליל הקסם. מלחיני אופרות החלו להשתחרר מן השיעבוד לתביעות הקהל והזמרים הראשיים ולתת יתר משקל לאיכות המוזיקה ולרצף העלילה, אם כי האריות והדואטים תפסו עדיין מקום של כבוד. יחס הקהל לאופרה החל להשתנות ככל שביצועי מוזיקה פומביים הלכו ונעשו נחלת הכלל ולא המעמדות העליונים בלבד.

פריצת הדרך החברתית של האופרה הגיעה בתקופה הרומנטית עם הופעת זרם הוריזמו. פשוטי העם, בוהמיאנים, אנשים משולי החברה, החלו להופיע על במת האופרה, לא כדמויות צדדיות, משרתים לגיבורים הראשיים המקדמים את ענייניהם, אלא כגיבורים עצמם. תופרת עניה גוועה בשחפת בעליית הגג ב"לה בוהם" של פוצ'יני, פועלת בבית חרושת לסיגריות בסביליה הטתה קצין צבא מדרך הישר ומבריחים עשו את דרכם בהרים, שם חיפשה נערת כפר ישרה ונוגה את אהובה שנעלם ב"כרמן" של ביזה, פילגש יפנית שמה קץ לחייה אחרי שאהובה האמריקאי גזל ממנה את בנם המשותף למען אשתו החוקית ב"מאדאם בטרפליי" וקורטיזנה שחפנית ויתרה בגודל לב על אהובה כדי לא לפגוע במשפחתו הבורגנית האמידה בלה טרוויאטה של ורדי.

במאה ה-20 נרתמה האופרה ביתר שאת לנושאים חברתיים, כמו התיאטרון, הספרות והקולנוע. אופרות כמו "וויצק" של אלבן ברג או "מעשה בחייל" של סטרווינסקי נועדו להביע מחאה חברתית בוטה ולא ניסו לרצות את הקהל בשום צורה, לא במוזיקה ולא בעלילה. פורגי ובס של גרשווין הייתה האופרה השחורה הראשונה ואופרה בגרוש של ברכט ווייל, המבוססת על "אופרת הקבצנים" של גיי ופאפוש הבריטים מן המאה ה-18 הביאה את סיפורם של אנשי העולם התחתון בלונדון ונועדה לבטא מחאה נגד קיפוח ועושק, בעיקר באמצעות ג'ני, עובדת מלון מנוצלת, החולמת על ספינת הפיראטים שתבוא לשחרר אותה ולנקום את נקמתה.